פרק בהקשבה / רפי זברגר

עירובין כח ע"א-ע''ב

הקדמה

המשנה בתחילת הפרק השלישי פתחה עם ההלכה הבא: 
בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח. 
מותר לערב עירובי תחומין ועירובי חצרות (לפי רש''י) בכל מיני מאכלים חוץ ממים ומלח, שאינם מוגדרים כאוכל. 
במאמר זה נדון בכשרות מאכלים נוספים כעירוב תחומין ועירובי חצרות.  
 

הנושא

אמר רב יהודה משמיה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מערבין בפעפועין ובחלגלוגות ובגודגדניות, אבל לא בחזיז, ולא בכפניות.
רב יהודה אומר בשמו של רב כי על מיני ירקות הנאכלין, כמו כוסברה (גודגדניות) ועוד, אשר פעמים נאכלים כתבלין, ופעמים נאכלים גם כמאכל בפני עצמו - ניתן לערב, אך על דברים שאינם נאכלים, כמו שחת (חזיז) שהיא תבואה אשר טרם הגיעה לשליש גידולה, או תמרים רעים המזיקים לגוף האדם (כפניות) – אין מערבין עליהם. 
... ובחזיז לא? והאמר רב יהודה אמר רב: כשות וחזיז - מערבין בהן, ומברכין עליהן בורא פרי האדמה.
מקשה הגמרא, כיצד אנו אומרים שרב יהודה אמר בשמו של רב כי חזיז אין מערבין עליו, והרי למדנו כי רב יהודה אמר בשם רב שמערבין על החזיז, והוא אף ראוי לברכה (בורא פרי האדמה). 
לא קשיא, הא - מקמי דאתא רב לבבל, הא - לבתר דאתא רב לבבל.
עונה הגמרא כי לאחר בואו של רב לבבל, הכיר את מנהגם של בני המקום לאכול חזיז, ולכן פסק לכל העולם כי ניתן לערב עירובי תחומין גם על חזיז. 
ובבל הויא רובא דעלמא? והתניא: והפול, והשעורה, והתילתן שזרען לירק - בטלה דעתו אצל כל אדם, לפיכך - זרען חייב, וירקן פטור. השחליים והגרגיר שזרען לירק - מתעשרין ירק וזרע, זרען לזרע - מתעשרין זרע וירק. 
מקשה הגמרא על התשובה, האם יש לפסוק הלכה לכל העולם על סמך מנהג בבל שהוא מיעוט העולם. והרי למדנו בברייתא כי ''אין מתחשבים בדעת מיעוט העולם''. 
כדי להבין את הברייתא נקדים ונאמר כי יש גידולי שדה אשר מגדלים אותם לאוכלם בעודם ירק, ויש גידולים אחרים המגדלים אותם לאכילת הזרעים לאחר הבשלתן. ויש כאלו שמגדלים אותם גם לאכילת ירק וגם לאכילת זרע. 
פוסקת הברייתא כי פול, שעורה ותלתן מגדלים עבור זרעים, ולכן אם זרען עבור ירק, וגם אכלם בעודם ירק – בטלה דעתם ואינו מתחייב במעשרות, אך אם אכלם זרע, אף שגידל אותם עבור ירק – מתחייב במעשרות. 
לעומת זאת, אם גידל עשבים כמו שחליים וגרגיר, נאכלים גם בהיותם ירק וגם בהיותם זרע. לכן, אם זרע אותם לזרע או אם זרע אותם לירק – חייבים במעשרות, כאשר אוכלם ירק או כאשר אוכלם זרע.
מהרישא של הברייתא אנו למדים כי ''מנהג מקומי'' בטל אצל כל העולם ולא מתחשבים בו. 
כי קאמר רב – בדגנונייתא.
לאור הקושיא הקודמת, מתרצת הגמרא תירוץ אחר לסתירה בדברי רב, ואומרת כי מדובר בשני ''חזיזים שונים''. חזיז הגדל בגינה (דגנונייתא) אכן נאכל, ועליו ניתן לערב, אך חזיז שאינו גדל בגינה – אין מערבין עליו. 
שואל התוספות: תימה, אמאי לא עירב ותני להו: זרען לזרע או לירק - מתעשרין זרע וירק?
מקשה התוספות על לשון הברייתא, המחלקת בין שחליים וגרגיר שזרעו לירק או שזרעו לזרע, למרות שבשני המקרים יש אותו דין: מתעשרין גם לזרע וגם לירק. היה יותר נכון לאחדם לדין אחד ולומר כך: השחליים והגרגיר שזרעין לירק או לזרע – מתעשרין זרע וירק. 
מתרך רבינו יצחק (ר"י הזקן): דהיכא דזרען לירק - הוי ירק עיקר ומתעשר הכל אחר לקיטה כירק, בין ירק בין זרע. ואם זרע לזרע - מתעשר הכל לשעבר אחר זמן הראוי למעשר זרע, ולא בתר לקיטה. ולהכי תנא ברישא: ירק וזרע, ובסיפא: זרע וירק. דברישא - ירק עיקר, ובסיפא - זרע עיקר.
כדי להבין את תשובת התוספות נקדים ונאמר כי לכל סוג גידול יש ''זמן גידול קובע'' לגבי מעשרות. כלומר, כאשר מגיע זמן הגידול המתאים – מתחייבים להפריש תרומות ומעשרות, לפי חיובים המתאימים לאותה שנת מעשרות (למשל: בשנה השלישית והשישית לשנות השמיטה – יש להפריש מעשר עני, בשנים ראשונה, שניה, רביעית וחמישית – יש להפריש מעשר שני). נציין מספר "זמני גידול קובעים":
1. חיטה – שליש גידול. כלומר, בזמן שהחיטה הגיעה לשליש גידולה – זהו ''הזמן הקובע'' למעשרות. 
2. אילן – זמן חנטה. 
3. ירק – זמן לקיטה. 
עונה ר''י הזקן, כי אמנם נכון – יש דין זהה בשני המקרים לגבי דין מעשרות (חייב לעשרם בין אם אכלם בשלב ירק, או אכלם בשלב זרע), אך יש הבדל אחר ביניהם בנוגע לזמן החיוב במעשרות. אם זרע לשם ירק, הרי הוא מקבל ''דין ירק'' ומתחייב במעשרות רק בזמן לקיטה. אך אם זרע לשם זרע – מקבל דין זרעים לגבי הזמן הקובע, ולא לפי זמן לקיטה. ממשיך הר''י ומציין כי זו גם הסיבה להבדל הלשוני בברייתא: שזרען לירק - מתעשרין ירק וזרע, זרען לזרע - מתעשרין זרע וירק . כאשר זרע לירק, אמרה הברייתא כי מתעשרין קודם לירק, כי הזמן הקובע הוא זמן לקיטה כמו בירק, לעומת המקרה שזרע לשם זרע, הקדימה הברייתא זרע לירק, כי מתעשרין לפי הזמן הקובע לזרע. 
 

מהו המסר

תשובתו של הר''י בתוספות מלמדת אותנו ''פרק בהקשבה''. לשון הברייתא לכאורה נראית מיותרת (פירוט של שני מקרים הדומים בהלכתם) אך עיון נוסף מלמד כי בכל אופן יש סיבה לפירוט. יש דינים נוספים שלא פורטו בברייתא, אך הם משפיעים על ניסוח ההלכות. כלומר, לפעמים הבנה תלויה לא רק בדברים הנאמרים (או נכתבים) אלא גם בדברים שלא נאמרו במפורש. כך גם אנו צריכים להקשיב לזולת: לא הכל נאמר בפה, לא הכול גלוי ונמסר. לפעמים יש לבחון ולבדוק דווקא את הדברים שלא נאמרו, ואולי הם, אף יותר חשובים ויותר משמעותיים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]