מה בין עניות לדקדוקי עניות / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
עירובין מא ע"ב
תנו רבנן: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן: עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות.
עד כמה אני צריך לבקר את עצמי בעבודת ה' שלי, ועד כמה אני צריך לדקדק במעשים הטובים שאני עושה שאכן יהיו מכוונים וטובים?
רבי ישראל מווילעדניק בספרו שארית ישראל (שער ההתקשרות דרוש ז, מאמר ראשון) מביא כנגד דברי הגמרא הללו שמדברים בגנות העניות, את דברי הגמרא במסכת חגיגה (ט, ב) שקובעת כי העניות היא מידה טובה לעם ישראל, ושואל כיצד אם כן אפשר ליישב בין שני המקורות הללו?
הסברו נוגע בעובדה שיש הבדל לשוני בין שני קטעי הגמרא. משום, שבעוד שבגמרא במסכת חגיגה, העיסוק הוא ב"עניות" כמידה כללית, הרי שבגמרא שלנו מדובר על "דקדוקי" עניות, והוא מסביר כי אלו שני דברים שונים.
היינו, העניות כעניין כללי, היא התחושה הכללית החופפת על האדם של שפלות והכנעה, ושל העובדה שתמיד יש מעלי מדרגות נעלות וקדושה, שאני רחוק מהן.
מנגד, דקדוקי העניות היא החפירה בתוך פרטי המעשים שנעשו על ידי, עד כמה שהמצווה הזו לא נעשתה כראוי ועד כמה שהמעשה הטוב ההוא, איננו באמת טוב.
עד כמה שהעניות כתחושה כללית היא חיובית ונכונה, הרי שדקדוקי העניות הם ההיפך הגמור, משום שהאדם איננו מתעסק באמת ובתמים במטרת המעשים שנעשו על ידו, ולשם מה ומי הם נעשו, אלא עיסוקו הוא בעצמו, עד כמה הוא הצליח או לא במעשים הללו.
הדקדוק הזה, לא זו בלבד שהוא איננו מקרב את האדם לרבונו של עולם, אלא עוד זאת, הוא מרחיק אותו ממנו, משום שרוב עיסוק האדם במצב הזה הוא בעצמו, ובמעשיו, במקום ברצונו של הקב"ה ומילויו על הצד הטוב ביותר.
כאשר אנחנו מקיימים חשבון נפש עם עצמנו, עלינו לצאת מתוך נקודת הנחה שיש לנו עוד הרבה לשפר ולעשות, אבל אם אנחנו מזהים עיסוק אובססיבי בפרטי המעשים שלנו במקום במטרתם, זהו הסימן שהתרחקנו מהכוונה המקורית ועלינו לחזור חזרה למסלול הביקורת הטובה והנכונה.
