הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

עירובין לא ע"ב

תלמוד בבלי מסכת עירובין לא, ב:
משנה. השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב - אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו - הרי זה עירוב.
גמרא. וקטן לא? והאמר רב הונא: קטן גובה את העירוב! - לא קשיא: כאן - בעירובי תחומין, כאן - בעירובי חצירות.

המשנה קובית שקטן אינו כשר להניח עירוב. שואלת הגמרא ממימרא של רב הונא שמותר לקטן לדאוג לעירוב. והתירוץ הוא שאין סתירה המשנה מדברת על עירוב תחומין, בעוד שהמימרא של רב הונא מתייחסת לעירוב חצרות.

הסוגיה בירושלמי באופן עקרוני זהה, רק שישנם כאן שתי הארות. הארה הראשונה היא שישנה דעה של שמואל שהקטן שאינו יכול לדאוג לעירוב תחומין הוא קטן פחות מ9 שנים, אולם קטן מגיל 9, 10 יכול לדאוג לעירוב. מהארה זאת עולה שאנו סומכים על האדם כבר מגיל צעיר של 9, (זה מזכיר הכלל של מעבר כביש – רק ילד נגיל 9 רשאי לחצות כביש לבדו)

וההארה השנייה היא משלבת את ההסבר מדוע התקינו עירוב חצרות. אם ההבנה הפשוטה היא שעירוב חצרות הוא כדי שלא יכשלו בטלטול, הרי שלדעת הירושלמי ההסבר הוא כדי להרבות אהבה ואחוה – עירוב פירושו של כל החצרות נהיים כמו משפחה אחת. ומה שהופך אותם למשפחה זה האוכל המשותף. הירושלמי מעלה סיפור שבו מתברר שדווקא המציאות של ילדים קטנים שהביאו את העירוב היא זאת שהביאה בסופו של דבר למציאות של שלום ורעות

תלמוד ירושלמי עירובין ג, ב:
שמואל אמר כבן תשע כבן עשר עירובו עירוב א"ר יוסה הדא דתימר בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות אפילו קטן א"ר יהושע מפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחבירתה ושלחה עירובה גבי ברה נסתיה וגפפתיה ונשקתיה אתא ואמר קומי אימיה אמרה הכין הוות רחמה לי ולא הוינא ידעה מתוך כך עשו שלום הדא הוא דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.