תקציר והערות לדף כב
עירובין כב ע"א
הדף פותח בדרשה שהתחילה בדף הקודם.
הפסוק בשיר השירים: קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים עוסק בהקב"ה. אך נאמר בזוהר: (פרשת ויקרא אות ריד) אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ שְׁמָא דְּקֻבְּ"ה הֲוֵי, כלומר שבתורה מתגלה הקב"ה בעולמו. לכן רב חסדא ומר עוקבא דורשים את הפסוק על התורה:
קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים – מלשון קוצים ותילי תילים, מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ שבאותיות התורה תילי תילים של הלכות. כפי שאמר לו הקב"ה למשה: "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט ע"ב).
אם כן, מה פירוש המשך הפסוק, שאותן התלתלים הם שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב?
על כך מביאה הגמרא שלשה פירושים:
הראשון, רב חסדא בשם מר עוקבא ממשיך ומסביר: שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב, - במי אתה מוצא את היכולת לדרוש את אותן הדרשות? - במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. שְׁחֹרוֹת מלשון שחרית, כָּעוֹרֵב מלשון עֶרֶב. יש עובדים ומנהלים שרוצים להתקדם ולהצליח והם נשארים במקום עבודתם עד מאוחר בערב. כך, להבדיל, רק המשקיע שוקע בעומק ים התורה. וכדי להצליח בתלמוד התורה נחוץ ראשית להקדים וללמוד השכם בבוקר, כי שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית היא מהדברים שֶׁ-מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם כדברי רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס במסכת אבות. וגם צריך להתמיד ולהמשיך את הלימוד אל תוך הלילה. כפסק הרמב"ם למלמד תינוקות: "ויושב ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה" (הלכות תלמוד תורה ב, ב).
צריך לשים לב לשמות החכמים ודבריהם.
את הדרשה הזו בצורך להשכים בשחרית ולהעריב דרשו רב חסדא – מלשון (תהלים צב, ג) לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; ומר עוקבא – מלשון עָקֵב, כלומר סופו של הגוף או של היום. כך דרשו בספרים את הפסוק (דברים ז, יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – לבסוף, בסופו של יום, תשמעון בקול ה'.
אמורא נוסף ששמו היה מר עוקבא קשור לערב. במסכת כתובות (צד ע"ב) מסופר על האם שבבוקר ציותה שאת נכסיה יקבל בנה רמי בר חמא, ובערב חזרה בה וציותה שאת נכסיה יקבל בנה האחר מר עוקבא בר חמא. השם רמי היום הוא קיצור של אברהם, אברהם תיקן את תפילת השחר. ויעקב שנקרא כך כי ידו אוחזת בעקב, תיקן את תפילת הערב.
גם השם עקיבא הוא מלשון עָקֵב. ואמרו בספרים שברבי עקיבא היה ניצוץ מנשמת יעקב אבינו. ורבי עקיבא תמיד היה מקפיד להיות אחרון בין החכמים. כשנכנסו ארבעה זקנים לנחם את רבי ישמעאל במות בניו (מו"ק כח ע"ב). כשהלכו להודיע לדוסא בן הרכינס שהותרה צרת הבת לאחין (יבמות דף טז ע"א). כשנכנסו ארבעה זקנים לבקר את רבי אליעזר שחלה (סנהדרין קא ע"א). וגם כשהלכו חכמי ישראל להקביל את פני פִילוֹסוֹפוּס חברם (כלה רבתי ז, ד; דרך ארץ ג, ב).
גם השם עקביה הוא מלשון עקב, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הוא האומר להביט בסוף מעשה במחשבה תחילה: וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן (אבות ג משנה א).
עד כאן דברי רב חסדא בשם מר עוקבא.
רבה נתן תשובה אחרת לשאלה: במי אתה מוצא את היכולת לדרוש את אותן הדרשות? - במי שמשחיר את פניו עליהן כעורב. הפסוק עוסק בעוף הנקרא עורב. מה מיוחד בעוף זה? ציבעו השחור כהה. שחור הוא צבע אפל. הֶעָמֵל הַיָּגֵעַ אין פניו מאירות אלא נְפוּלוֹת כבויות ושחורות. אך דוקא זה שעמל ביגיעה כה רבה, הוא אשר יזכה לכתר עמל התורה, ויזכה לחדש חידושי אמת בתורה.
רבא תלמידם של רב חסדא ורבה נתן תשובה שלישית לשאלה: במי אתה מוצא את היכולת לדרוש את אותן הדרשות? - במי שמשים את עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. הפסוק עוסק בעוף הנקרא עורב. מה מיוחד בעוף זה? תכונת האכזריות שלו. גוזלי העורב אינם שחורים כהוריהם, לכן ההורים אינם עשויים להכיר בהם ולטפל בהם. ואז הגוזלים קוראים לה' והוא שדואג למחסורם, ככתוב: (תהלים קמז, ט) נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ. אי הטיפול בצאצאים היא הדוגמה לאכזריות. רב חסדא היה מְצַוֶּה (כתובות מט ע"ב) שאדם שאינו זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים, יכריזו עליו שהוא יותר אכזרי מעורב בהתנכרותו לבניו.
וכן בירושלמי (פיאה פרק א ה"א; וקידושין פרק א ה"ז) פירשו את הפסוק שבמשלי: (ל, יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל, שהלועג על מצות כיבוד אב ואם ואינו מרחם על הוריו שטיפלו בו בילדותו, ינקרו עורבי נחל האכזריים את עיניו.
מדוע אם כן משבח רבא את האכזריות?
העניין מבואר במדרש בראשית רבה (פרשה לג, ה) על הפסוק: (בראשית ח, ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. נח גירש את העורב. אמר לו הקב"ה: קבל אותו שכן עתיד העולם להצטרך לו. אמר לו, אימתי? אמר לו, עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו. וזהו שכתוב באליהו הנביא: (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב". יְבשֶׁת אותיות תשבי, העיר הרב ניסים כהן.
וצריך להבין, למה רצה נח לגרש את העורב? הרי נח הצדיק הציל את כל החי, והאכיל אפילו את האריה שהכישו!
ועוד, למה עתיד העולם להצטרך לו - לעורב דוקא? אם הצורך בעורב הוא כדי להאכיל את אליהו, ניתן לשלוח עוף אחר לכלכלו!
אלא שנח רצה לגרש את העורב בגלל מידת אכזריותו, כי סבר שאין מקום למידת האכזריות בעולמו של הקב"ה. וענהו הקב"ה שלפעמים יש צורך דוקא באכזריות. אליהו הקנאי השתמש דוקא במידת האכזריות כדי להוכיח את ישראל לאיים עליהם ולהענישם בבצורת. ולכן דוקא העורבים האכזריים הם שפירנסוהו.
ואומר רבא שכמו כן לפעמים ראוי לאדם להשתמש במידת האכזריות. כי רחמים מוגזמים לבני ביתו לא יאפשרו לו להקדיש את זמנו כיאות לתלמוד תורה.
עוד ניתן לדרוש את הפסוק שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב כתשובה רביעית לשאלה: במי אתה מוצא את היכולת לדרוש את אותן דרשות התורה.
קול הקרקורים המכוערים של העורב ידועים לשמצה. ואף על פי כן העורב הוא ממשפחת צפורי השיר. קולו ערב מאוד באזני ציפורַת העורב המאזינה לבן זוגה המזמר את נעימת החיזור, כמו גם באזני הגוזלים השומעים את אימם הבאה להאכילם.
כדי למצוא את עומק האמת בדברי התורה צריך לדעת לדון לכף זכות, להביט בעין טובה, ולהאזין ליופי הפנימי שבכל בריאה. כי כל מה דעביד רחמנא ברוב טובו, לטב עביד.
