גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רל"א מדור "עלי הדף"
מסכת עירובין
דף יח ע"ב
בענין "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו"
אמר רבי ירמיה בן אלעזר, מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו, מקצת שבחו בפניו – דכתיב (בראשית ז, א) "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", כולו שלא בפניו - דכתיב (שם ו, ט) "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (יח, ב). פירש"י: "אומרים מקצת שבחו בפניו - כלומר דרך ארץ הוא, שאף על פי שאדם משבח את חברו, שלא בפניו הרבה, אין מרבה בשבחו לפניו, מפני שנראה כמחניף". והיינו, כי בעצם הדבר להגיד כל שבחו בפני האדם אין בזה כל כך חיסרון, אלא שהדבר נראה כמי שרוצה להחניפו, והגם שבאמת אין כאן חניפה, שהרי השבח הוא שבח אמת, וחניפה אינה אלא במי שמשבחים בדברים שאין בו, עכ"ז אין ראוי לעשות כן, משום שנראה כמחניף, ומבואר היטב מה שכתב רש"י כלפי הנהגה זו: "דרך ארץ הוא", ומשמע שאינה אלא ממדת דרך ארץ, ואין בכך איסור גמור (ראה 'יפה תואר' על בר"ר לב, ג).
בספר 'נזר הקודש' על המדרש (שם) נתקשה בדברי רש"י, כי אם הטעם הוא מפני שנראה כמחניף, הרי גם במקצת שבחו יהא אסור, שג"כ נראה לעיני האחרים כמחניף, ומתרץ: "ויש לומר דלא מיירי אלא בעסוקים באותו הענין הנוגע לשבחו, כהא דכתיב בנח 'בא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני', להודיעו כי בצדקתו הוא ניצול ולא עבור קיום המין לבד, ומזה יתן לב להחזיק בצדקתו ובתומתו תמיד, וכן בכי האי גוונא דרך ארץ להזכיר שבחו, שאם ישתוק לגמרי אדרבא נראה כגנאי לומר שאינו מחזיק מעשיו לכלום, וכל שכן במדבר בפניו לפני אחרים שיש ג"כ תועלת בדיבור זה להטיב מנהגו בעיני בני אדם ללמוד ממעשיו... ולכך לא חשיב כי האי גוונא כמחניף, אבל מ"מ לא יספר בכל שבחו שזה ודאי נראה כמחניף, אבל באינו עוסק באותו ענין הנוגע לשבחו, והוא מתחיל לדבר מעצמו בשבחו בפניו ודאי אף במקצת שבחו נראה כמחניף, והרבה נכשלים בזה ושומר נפשו ירחק מזה". ומבואר, כי אמנם גם במקצת שבחו נראה כמחניף, ואסור לעשות כן כי אם כשיש איזו תועלת בהגדת שבחים הללו, אבל כל שבחו אסור גם בכהאי גונא, שזה וודאי נראה כמחניף.
גם המהר"ל ב'נתיבות עולם' (נתיב התוכחה פ"א) דן בהערה זו, וז"ל: "כי אם יאמר כל שבחו היה נראה כדברי חנופה שמחניף לו, ואם לא יספר שבחו כלל אין דבר זה גורם אהבה בין הבריות, אבל כאשר יספר לפניו מקצת שבחו דבר זה מביא אהבה שיאהב אותו, כי בעיניו הוא בעל מעלה, ואם יספר הכל אז נראה שהוא כמו מחניף", ויתכן, שלדברי המהר"ל מותר לעשות כן גם בסתמא, ושלא כדברי ה'נזר הקודש', כי סיפור מקצת שבחו של אדם גורם אהבה בין הבריות בכל ענין - גם כשמתחיל לדבר מעצמו בשבחו ללא כל סיבה מוקדמת.
המהרש"א בחידושי אגדות אחרי שציין לדברי רש"י כתב: "ולכאורה יש בזה לתת טעם אחר, דהיינו שלא יהא לב שומע גס בו ויחזיק טובה לעצמו", ובדרכו ובנתיבתו מאריך בספר 'פלא יועץ' (ערך שבח) בזו הלשון: "והטעם שאין אומרים כולו בפניו, נראה דהיינו כדי שלא תזוח דעתו ולא ירום לבבו, אבל מקצת אומרים כדי שיזדרז בעשיית הטוב בראותו שיהללוהו בשערים מעשיו (-וזהו כדברי ה'נזר הקודש' בדברי רש"י) וגם כדי להרבות אהבה ואחוה שלום וריעות (-כדברי המהר"ל בסברת רש"י), באופן שצריך פלס ומאזני משפט שאם רואה אדם שאינו אדוק כ"כ באהבת ה' ויש לחוש שתתכבד עליו עבודת המצוה, ראוי להגיד שבחו ושכרה של מצוה שהוא עושה ולומר לו, אשריך מה טוב חלקך שאתה קונה עולם הבא במעשיך, וכהנה דברים המלהיבים את הלב כדי שיחזיק במעוזו לעשות מצות, או כדי שישבחוהו או כדי לזכות לשכר טוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל לאיש טוב שהוא אדוק באהבת ה' ועושה מעשיו לשם שמים ולא בשביל שישבחוהו ראוי להזהר ולהשמר מלשבחו לפניו כלל וכלל... כי יצר הגאוה גבר עד מאד כמעט אין אדם צדיק בארץ שינצל ממנה לגמרי...". ומסיום דבריו עולה חידוש גדול - שבאיש כזה שאנו יודעים שכל מעשיו לשם שמים, ולא יזדרז בעשיית הטוב מחמת השבח שנותנים לו, ראוי להזהר שלא להגיד שום שבח כלל, ואפילו מקצת השבח, בכדי שלא יכשל בעון הגאוה.
בהמשך דבריו כתב ה'פלא יועץ' עוד בזה: "ואולי ומאחר שהמחטיא את חבירו הוא יותר רע מההורגו ראוי להזהר מאד שלא להחטיאו בחטא האמור של הגאוה, ושלא לומר שבחו בפניו ושלא להגיד לו שבח שאמרו עליו שלא בפניו, כי יש לחוש הרבה פן ואולי ח"ו יחטא ויכעיס את הבורא ית"ש בחטא החמור של הגאוה ותאבד נפשו ח"ו... ולולא שציותה תורה לכבד את החכמים ורז"ל היו מכבדים את העשירים הייתי אומר גם כן שמהאי טעמא ראוי שלא לחלוק כבוד לשום אדם כי נפש הוא חובל כדבר האמור... אך מה נעשה ואבינו שבשמים גזר עלינו לכבד כל הראוי לכבוד לפי ראות עיני בשר אשר לנו לו בכח יגבר האיש המכובד שלא ליהנות מן הכבוד ושלא להתגאות בו".
והגדיל עשות הפלא יועץ במקומות אחרים בספריו, שאיסור יש בזה משום "ולפני עור לא תתן מכשול", וכלשונו (שם ערך דבור): "האומר שבחו של אדם בפניו באופן שיכול להיות גורם לו שיגיס דעתו במקום מצוה עבירה היא בידו שעובר על 'ולפני עור לא תתן מכשול'". עוד כתב (שם ערך הילול): "ובהילול מעשה הצדיקים יש בדבר צד מצוה, אשר ישמעו ואשר ילמדו לעשות כמעשיהם, כי קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל צריך לשקול בפלס שלא תהא מצוה הבאה בעבירה, כגון לומר שבחו בפניו שיוכל לבוא לידי גאוה ועובר על 'לפני עור'...".
העולה מכל האמור, שלפי טעמו של רש"י, אין כאן כי אם הנהגת דרך ארץ, ואילו לפי טעמו של המהרש"א, יתכן שיש בכך איסור גמור, כשמכשיל את חבירו בעון גאוה, ויש כאן משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' (ראה 'אגרות ורשימות קהלות יעקב' ח"ב עמ' רנא אריכות בענין איסור 'ולפני עור לא תתן מכשול' כשמכשיל את חבירו בעניני מדות, כגון כעס וגאוה, ויעו"ש).
