לטהר את השרץ
ראיית העומק של חכמים
עירובין יג ע"ב / חיים אקשטיין
"אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה. תנא: תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים. אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו; ומה נחש שממית ומרבה טומאה - טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן? - ולא היא, מעשה קוץ בעלמא קעביד".
הביטוי "לטהר את השרץ" משמש בעברית המודרנית, בדרך כלל, בהקשר שלילי. מי שמכשיר מעשים פסולים, שנותן לגיטימציה לעברות ועוולות, מואשם כי הוא "מטהר את השרץ". אולם כשהגמרא מדברת על היכולת לטהר את השרץ, ההקשר בפשטות הוא חיובי. מעלה גדולה היא לדעת לטהר שרץ, ומעלה גדולה עוד יותר היא לטהר אותו במאה וחמישים טעמים.
אפשר להבין מנין באה הטעות – אם השרץ טמא, לא אמורים לטהר אותו. למה, אם כן, האגדה מעריכה כל כך את מי שעושה זאת?
התמודדות מעניינת עם השאלה נמצאת בתוספות. תוספות בדרך כלל אינם מרבים לעסוק באגדה, וכשהם עושים זאת – לפעמים התוצאה מרתקת וייחודית. במקרה שלנו, תוספות מעלים את השאלה המתבקשת: מה מעלתו של מי שמטהר את מה שהתורה טימאה? בתשובה, תוספות מעידים כי רבנו תם האריך לפרש את האמרה זו, ולהסביר כי הטהרה היא מטומאה מסוימת (נבלה) ולא באופן גורף. מבלי להיכנס למהלך של רבנו תם, מעניין עצם הפלפול בנושא: להסביר שהאמרה הזו לגיטימית וכשרה על פי התורה – פירושו, למעשה, לטהר את השרץ. הפעולה הלמדנית של רבנו תם היא דוגמה חיה לטיהור שרץ בידי תלמיד חכם, כלומר להסבר באיזה אופן מה שנראה רע הוא טוב.
מהדוגמה החיה שמספק רבנו תם, אפשר ללמוד מה העניין לטהר את הטמא. ראשית, אנו רואים שזה חלק בלתי נפרד ממלאכת העיון בתורה, ובייחוד ממלאכת הפרשנות. הפרשן מתמודד עם פסוקים או דברי חז"ל תמוהים, ומתוך העמקה מסביר מדוע הם ישרים וצודקים. הכישרון של טיהור השרץ הוא היכולת להאיר את הנסתר והמעורפל, לגלות איך הטמא למראית עין הוא טהור באמת, או לפחות יכול להיות טהור.
שנית, הדוגמה מראה כיצד מצליח תלמיד חכם "לטהר את השרץ": על ידי מציאת הצד שבו הוא טהור. במובן מסוים, מבחינה מסוימת, בנסיבות מסוימות, הטמא יהיה טהור. במקרה הנידון, רבנו תם מנתח את השאלה "האם השרץ טהור או טמא", ומפרק את הטומאה לכמה סוגי טומאות. אם דנים אנו בכל סוג של טומאה לגופו, יהיו סוגי טומאה שהשרץ לא ישתייך אליהם. במובנים אחרים, שאולי הם המרכזיים והקלאסיים, השרץ היה טמא ויישאר טמא; אך אפשר לזהות את הבחינה המסוימת והמדויקת שבה הוא טהור. זהו אחד מאופני הפעולה של התלמיד, בבואו לחשוף את הטוב והיושר שבתורה: לערוך ניתוח מעמיק של האמור בתורה, או לחלופין ניתוח מעמיק של המציאות שבה עוסקים. על ידי ניתוח כזה, פעמים רבות מתברר שהרע היה רק למראית עין, או שצריך להעמיד אותו במקומו המדויק ובפרופורציות הנכונות. מבחינה מסוימת הוא רע, ומבחינות אחרות הוא טוב.
רבנו תם "טיהר" את אמרת חז"ל, אך את מה בא התלמיד לטהר? האם המשימה היא באמת למצוא את צד הטהרה שבבעל חיים טמא?
בגמרא מקבילה בסנהדרין, היכולת לטהר את השרץ אינה מופיעה ככישרון של תלמיד אחד בלבד, אלא כאחד מתנאי הקבלה לסנהדרין. "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה" (סנהדרין יז, א). לאור גמרא זו, אפשר להסביר שהתלמיד באגדה שלפנינו הצטיין במציאת טעמים רבים לטהרת השרץ, אך למצוא טעם אחד – זה הישג נדרש מכל מי שמנסה להתקבל לסנהדרין. את מה באים לטהר חכמי הסנהדרין? לדעת המהרש"א, השרץ הוא רק רמז למשימה הכבדה של הסנהדרין, לטפל בדיני נפשות. כשרוצח עומד לדין, האם הדיין מסוגל לראות בו את הטוב? כשעולה על הפרק לדון אדם למוות, האם אפשר למצוא את צדדי הזכות שבו? מי שאינו יכול לראות שום צד זכות בנידון שמולו, ובכל תיק של פושע יראה מולו שרץ, אינו מתאים לסנהדרין. בכמה מקומות בחז"ל, אנו מוצאים שסנהדרין צריכה לדעת להביט בנידון במבט עומק, ולראות גם את הרע וגם את הטוב שבקרבו. להביט בעומקו של השרץ ולראות סימני טהרה.
כיצד עושים זאת? כפי שראינו, דרוש ניתוח מעמיק. לפרק את המציאות לגורמים, ולהבין את תנאיה ונסיבותיה. לפרק את האדם לגורמים, ולראות את היצר מצד אחד ואת הנשמה האלוקית מצד שני. מעבר לזה, דרושה ראייה מקיפה של כל הצדדים האפשריים, דיון באדם ובמקרה מתוך מנעד רחב של גישות ואפשרויות. יכולת לראות ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (כדברי הגמרא בהמשך), להקיף את כל צדדי הטהרה והטומאה, ואולי להכריע שמה שנראה רע הוא אכן רע – אבל רק אחרי שנבחנו לעומק גם הצדדים הטובים.
בשולי הדברים, כדאי לשים לב לדוגמה נוספת של טיהור השרץ, שנמצאת בגמרא עצמה. רבינא שומע על התלמיד המבריק שידע לטהר את השרץ, ומנסה את כוחו גם. הוא מוכיח מקל וחומר שהשרץ יכול להיות טהור, אך הגמרא דוחה זאת (ניסיון ההוכחה הוא שנחש אמור לטמא יותר משרץ, שהרי הוא הורג ובזה מייצר טומאה; אם הוא טהור, קל וחומר שהשרץ טהור. הגמרא דוחה ואומרת שגם קוץ יכול לייצר טומאה, לא כל גורם סכנה הוא טמא). הצעד של רבינא מתבקש; זה אופיו של הדיון התלמודי, להוכיח גם את הדעה שנראית בלתי אפשרית. ראינו כי בדרך זו הלך גם רבנו תם בשיטת לימודו. אולם רבינא לא הצליח, ואולי הגמרא מדגישה את אי-הצלחתו. נראה כי רבינא טען שאין כל בעיה לטהר את השרץ, והגמרא באה להבהיר שזה לא פשוט כפי שנראה. מהלך לוגי לא יספיק, לימוד טכני לא יעזור. ייתכן שלתלמיד מיבנה, וכל שכן לחכמי הסנהדרין, הייתה חכמת לב מיוחדת. אינטואיציה פנימית, או כישרון רוחני שאינו שייך למישור האינטלקטואלי אלא למישור המוסרי והנפשי – אלו התכונות הנחוצות כדי לזהות את הטהור שבטמא, ובשבילן אנו זקוקים לשובם של חכמי הסנהדרין.
