תקציר והערות לדף טו
עירובין טו ע"א-ע"ב
דף טו במסכת עירובין פותח במחלוקת המפורסמת שבין אביי לרבא בדין לחי העומד מאליו. הלחי הוא עמוד שעומד בפתח המבוי כִּגְבוּל בינו לבין רשות הרבים. מה דינו אם לא הוצב על ידי אדם לצורך היתר טילטול בשבת, אלא נעשה מאליו? כגון שצמח שם דקל, או שהעמוד הוצב לצורך קישוט בלבד? לדעת אביי הלחי כשר, לדעת רבא אין זה לחי.
מסבירה הגמרא את סברות החולקים. הוסכם שמחיצות שמבדילות בין רשויות שונות, יש להן דין של מחיצה גם אם לא הוצבו בידי אדם. וסובר אביי שגם תפקיד הלחי הוא כמו מחיצה סימלית, לכן גם ללחי יש דין של מחיצה גם כשלא הוצב לשם לחי. רב הונא סבר שאין צורך אפילו במחשבה מראש שתכין את הלחי לתפקידו. אך רב רבו הבהיר לו שנדרש שלכל הפחות צריך להתכוין לפני השבת שעמוד זה ישמש כלחי. כל זה שיטת אביי.
ואילו רבא סובר שתפקיד הלחי להיות סימן הֶכֵּר לתושבי המבוי עד היכן מותר להם לטלטל, ועמוד שלא הועמד לצורך לחי אינו סימן ברור, ולכן אינו כשר לשמש כלחי.
לדעת רוב הפוסקים זו אחת מהמחלוקות שסימנם יע"ל קג"ם שבהם הלכה כאביי.
יתכן שבמחלוקת זו נפסק כאביי כי למסקנה גם רב ורב הונא סוברים כאביי. ואף שרבא הוא בתרא ומצינו שהלכה כמותו בחולקו על רב, למשל בדין הבא במחתרת במסכת סנהדרין (דף עב ע"א), ולכאורה היה צריך לפסוק כמותו גם בסוגייתנו. אבל יש הבדל חשוב, שם בסנהדרין רבא חלק על דברי רב בהזכירו גם את דעת רב. ואילו בסוגייתנו הגמרא היא שהזכירה את דברי רב ורב הונא, ויתכן שאילו רבא היה שומע את דברי הגדולים הקדמונים היה חוזר בו. כך כתב הרמ"א בשו"ע חו"מ כה, ב בהביאו להלכה את דברי המהרי"ק: "הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך (שורש פ"ד). אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו (שורש צ"ד)".
בעמוד ב' עוסקת הגמרא במחלוקת שבמשנה בין חכמים לרבי יוסי הגלילי. לדעת חכמים יכול אדם שמגרש את אשתו לכתוב את הגט על קרן של פרה ונותן לה את הפרה, כך לשון המשנה במסכת גיטין (פרק ב משנה ג). ולדעת רבי יוסי הגלילי בעלי חיים פסולים מלשמש כגט.
כדי להבהיר את סברות החולקים נקדים בדברי הספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו, פרק א משנה א: "וברא את עולמו בשלשה ספרים, בספר וסופר וסיפור".
הדברים שהוזכרו שלושתם הם משורש ס-פ-ר. ספר אינו קובץ דפים ריקים. המילה ספר מרמזת שהעיקר בו הוא הסיפור כלומר המידע והמסר שהוטמע בו. ומיהו שהכניס את הסיפור לספר, מיהו שמוסר את המידע לקורא? הסופר.
וכך ברא הבורא את עולמו. העולם אינו ערימת חומרים חוֹמְרִיִּים חסרי משמעות. ישנם אידאלים ישנן מטרות, יש טוב ורע יש יופי ומורכבות.
לפי חישובי הפיסיקאים כוח הטבע שגורם לפיזור ולאי סדר עתיד להמית להחריב ולהקפיא את היקום כולו ללא אפשרות למנוס.
היתכן שכל היצירה המורכבת נוצרה - סתם? האין משמעות לעולם? האם אין סיבה אמיתית לדבוק בערכים ובמטרות נעלות? האם ניתן להאמין שהמשחק מכור ורוע החורבן עתיד לנצח?
אברהם אבינו שאמונתו כבר התפשטה ברוב העולם, היכיר שהעולם הוא ספר הנושא סיפור עִם משמעות. ולכן, גם אם הוא נסתר ומסתתר, קיים סוֹפֵר בעל כוונה נעלה שהוא המקור לסיפור הגדול הזה.
ונחזור לסוגייתנו.
לשון הפסוק הוא: (דברים כד, א) וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ. למה לא כתוב בקיצור ונתן לה ספר כריתות? לשם מה המילים וְכָתַב לָהּ? לומדים מכאן חכמים שעיקר הגט הוא הסיפור, כלומר המסר הכתוב שנמסר לאשה, ואין שום משמעות לחומר שממנו עשוי הספר הנושא את הסיפור.
ורבי יוסי הגלילי מסכים שהעיקר הוא המסר ושאין צורך בספר ממש הכתוב על גויל כספר תורה. אך טוען הוא שגם המילה ספר מיותרת, לכן באה היא בהכרח ללמד שגם שהמסר יכול להכתב על חומר גלם אחר, עדיין נצרך דימיון מסויים לספר, והוא שלאותו הספר לא יהיו חיים עצמאיים משלו אלא יביע כל כולו רק את סיפורו של הסופר.
עונים חכמים שלפעמים משתמשת התורה במילה בַּסֵּפֶר, למשל בפרשת עמלק: (שמות יז, יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ. ומכאן למדו במסכת מגילה (דף ז ע"א) שחובה לכתוב את הדברים בספר ממש, בספר תורה ובמגילת אסתר. ומכאן גם למדו במסכת מגילה (דף יח ע"א) שקריאת פרשת זכור צריכה להיות מתוך ספר, כלומר ספר תורה של גויל. אולם בענין הגט, התורה אינה משתמשת בביטוי בַּסֵּפֶר אלא בביטוי סֵפֶר כְּרִיתֻת שפירושו סיפור של כריתות ואינו עוסק כלל בצורת הספר. זו שיטת חכמים.
דברים שחייבים להיכתב דוקא בספר, מה המיוחד בגויל שדוקא עליו הספר כשר?
מסביר ר"ת בתוספות במספר מסכתות (שבת עט: מגילה יט. גיטין יא. מנחות לא: ) שגויל אינו יכול להזדייף, מה שכתוב עליו הוא כמו צ'ק שכתוב בעט שלא ניתן לשנותו מבלי שיתגלה הזיוף. משום כך הכתוב על הגויל נחשב לתיעוד מהימן. ואילו עור שראוי להזדייף נקרא בגמרא דיפתרא והוא כמו צ'ק שכתוב בעיפרון או כמו כתב הכתוב על לוח מחיק, ואין לכתיבה כזו משמעות הלכתית או משפטית.
ר"ת אומר שהקלף שבימיו לא היה ראוי להזדייף. אך רבינו ירוחם שחי כמאתיים שנה אחריו כתב שהקלף שבימיו ראוי להזדייף. וגם בימינו מקפידים מטעם זה שלא לכתוב גט על קלף.
