לגבולות המעבר / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
היכן ניתן לעבר את השנה? הוויכוחים והדיונים הרבים שנערכו סביב נושא זה מעידים לפחות על דבר אחד – הקשר בין הזמן למקום הדוק יותר ממה שחשבנו
שש משניות בפרק הראשון של מסכת סנהדרין, וכולן עוסקות במספרים – כמה דיינים נזקקים למקרים שונים לפי מדרג חומרתם. לכאורה מדובר ברשימה יבשה למדי המטפלת בעניין טכני, אך כפי שעולה מדברי התלמוד לפרק זה, נושאים עקרוניים ורבי חשיבות טמונים בה. בתוך רשימה זו נחבאים שני פריטים: עיבור החודש והשנה, וסמיכת זקנים. כשאר הנושאים בפרק, גם פה מדובר במספר הדיינים:
עִבּור החדש בשלשה, עִבּור השנה בשלשה, דברי רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה. ואם גמרו בשלשה מעוברת.
סמיכת זקנים... בשלשה, דברי רבי שמעון. ורבי יהודה אומר בחמשה.
התלמוד הבבלי מקדיש חלק ניכר מדיוניו לנושא עיבור השנה והחודש (יותר משלושה דפים), וכך גם התלמוד הירושלמי על אתר. זאת ועוד, ענייני העיבור נידונים במקומות נוספים בתלמוד, בעיקר במסכת ראש השנה. עובדה זו מובנת, שכן לוח השנה הוא המסגרת להתנהלות היהודית-הלכתית בכל מקום, ולקביעתו השלכות מרחיקות לכת. הנקודה החשובה ביותר היא כמובן תמימות הדעים הקשורה בחישובי הלוח ובקביעת המועדים הנובעת ממנו; אם אין הסכמה לאומית מוחלטת הרי שתוך שנה אחת לכל היותר ייחלק העם היהודי למחנות מחנות, החוגגים את מועדי ישראל בזמנים שונים והצמים את צומותיו בימים נפרדים. על רקע זה ברורה מלחמתם של הפרושים בצדוקים בעשרות השנים האחרונות לקיומו של בית המקדש השני בעניין העקרוני של 'ממחרת השבת', כמו גם עמידתו הנחרצת של רבן גמליאל בוויכוחו הידוע עם ר' יהושע על זמנו של יום הכיפורים כמה עשרות שנים לאחר החורבן.
הצמדתו של הפריט הנוסף ברשימה, סמיכת הזקנים, לעניין העיבור, מגלה פן נוסף, והוא המיקום הגיאוגרפי של מעשי העיבור והסמיכה – שניהם צריכים להתבצע בארץ ישראל. בהשתקפות היבט זה בשני התלמודים בנוגע לעיבור נדון להלן.
אך לפני כן, כמה מילות רקע. שני עיבורים הם: חודש ושנה. החודש הירחי, היינו זמן המחזור הממוצע של הקפת הירח את כדור הארץ, הוא כ-29.5 יממות. מכיוון שחודש מורכב מימים שלמים, חלק מהחודשים מכילים עשרים ותשעה ימים וחלק מכילים שלושים ימים. ההחלטה על הארכתו של החודש לשלושים יום היא עיבורו. בלוח העברי, מספר הימים של רוב החדשים קבוע, למעט מרחשון וכסלו. קביעתם של אלו נובעת משיקולי נוחיות (הלכתית ואחרת) המקובעים בכלל של 'לא אד"ו ראש'.
עיבור השנה נובע מכך שהשנה העברית היא מחד שנה ירחית, ומאידך, הציווי המקראי של "שמור את חודש האביב" קשור בקביעות השמשית של עונות השנה. מדי שנתיים שלוש נדרשת התאמה בין המערכות, המבוצעת על ידי הוספת חודש שלם – 'אדר שני'. עיבורים אלו נעשו תחילה על פי הראייה ועל פי מדדים נוספים המובאים במסכתנו, אולם יש להניח שכבר בתקופה קדומה יחסית ידוע היה החשבון שייתר את הצורך בהם. באופן רשמי פסק קידוש החודש על פי ראיית הירח בשנת 359, עת קבע הלל השני את הלוח על פי חישוב, ופסקו מלקבל עדויות על הראייה.
מיהודה עד לגליל
כאמור לעיל, וכפי שנראה לקמן, קידוש החודש ועיבור השנה קשורים הדוקות לארץ ישראל. אולם גם בארץ עצמה ישנו מדרג המעדיף את ירושלים והמקדש. והדברים פשוטים, שכן הכרעות כה חשובות מסורות היו לסנהדרין שישבה בלשכת הגזית. העדות המרשימה ביותר לכך היא הברייתא השנויה בתוספתא ובתלמודים, שהשתמרה בה הארמית המקורית של אגרות הנשיא לעמו, ונביאה כלשונה (תוספתא סנהדרין ב, ו):
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו יושבין על גב מעלות בהר הבית, ויוחנן סופר הלה לפניהם. אמר לו (ר"ג):
כתוב לאחנא בני גלילא עילאה ולבני גלילא תחתאה, שלמכון יסגא (שלמכם ירבה). מהודענא לכון (מודיע אני לכם) די מטא זמן ביעורא (שהגיע זמן הביעור בשנה השלישית או השישית לשמיטה, וצריך) לאפוקי מעשריא ממעוטני זיתייא (להוציא המעשר מכלי הזיתים).
ולאחנא בני דרומא עילאה ובני דרומא תתאה, שלמכון יסגא. מהודענא לכון אנחנא דמטא זמן ביעורא לאפוקי מעשריא מעומרי שבלייא.
ולאחנא בני גלותא דבבבל ובני גלותא דימַדָי ושאר כל גלוותא דישראל, שלמכון יסגא. מהודעין אנחנא לכון כגוזלייא רכיכין וכאימרייא דעדקין (הגוזלים רכים והטלאים דקים) וזימניה דאביבא לא מטא (וזמן האביב לא בא) ושפר באנפאי ובאנפי חבראי (ויפה היה הדבר בפני ובפני חבריי) ואוסיפנא על שתא דא תלתין יומין (והוספתי על שנה זו שלושים יום).
גם אחרי חורבן הבית הועדפה יהודה הקרובה לירושלים על פני הגליל הרחוק ממנה. בתחילה לא הייתה בכך בעיה, כיוון שמרכז ההנהגה היה ביבנה שביהודה, אולם משנדד המרכז צפונה היו לכך השלכות. וכך שונים אנו בברייתא (בבלי סנהדרין יא ע"ב):
תנו רבנן: אין מעברין את השנים אלא ביהודה, ואם עיברוה בגליל מעוברת.
העיד חנניה איש אונו: אם עיברוה בגליל אינה מעוברת.
אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאי טעמא דחנניה איש אונו - אמר קרא (דברים י"ב): "לשכנו תדרשו ובאת שמה", כל דרישה שאתה דורש, לא יהיו אלא בשכנו של מקום.
בתקופת השמד שלאחר מרד בר-כוכבא אי אפשר היה לעבר את השנים בכלל, ובוודאי לא באזור יהודה, שטח שהוחרב כמעט לחלוטין וחוסלה בו הנוכחות היהודית. אולם בדורות שלאחר מכן, ובעיקר בזה של רבי יהודה הנשיא, נעשה מאמץ ניכר להחזיר עטרה ליושנה, גם במחיר גבוה. וכך מסופר בירושלמי סנהדרין יח ע"ג:
אמר רבי לעזר בשם רבי חנינה: מעשה בעשרים וארבע קריות (=קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד. מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל. רצו לעקור אף את הסימן (האקט הרשמי של קידוש השנה מיהודה). אמר להם רבי סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר?!...
מסורת מספרת על 'עין רעה' שפגעה במשלחתו של רבי שבאה מהגליל ליהודה לעבר את השנה בפומבי. מסתבר כי מדובר היה במאורע מדיני-צבאי, אולי, כדברי ספראי, המלחמה בין חילותיו של סיפטימוס סיברוס לאלו של פסציניוס ניגר בשנים 194-193. ממקור זה ואחרים עולה כי בימיו של רבי נעשה מאמץ ניכר להחזיר את מרכז הכובד הרשמי-טקסי ליהודה, אף שהיה בכך כדי לפגוע בסמכות המרכז המעשי שבגליל.
תחילת המעבר
כמובן, ההבדלים בין יהודה לגליל מחווירים לעומת אלו שבין ארץ ישראל לחוצה לארץ. כבר ראינו שבימי הבית הודיעו לבני הגולה על עיבור השנה באמצעות אגרות, וידוע תיאור הדלקת המשואות שבמשנת ראש השנה. יש להניח שמנהג המשואות לבני הגולה פסק עם חורבן הבית, והדלקת המשואות בארץ עצמה פסקה כמעט לחלוטין בימי רבי. לעומת זאת, מנהג משלוח האגרות המשיך גם אחרי החורבן, ובידינו מסורת שמר עוקבא, אמורא בבלי מן המאה השלישית, החזיק בידו שתי אגרות עיבור כאלה. אלא שבמשך הדורות נעשו מספר ניסיונות לעבר את השנה בגולה – במרכז החזק יותר שבבבל. בבבלי ברכות (סג ע"א) מסופר על חנינא בן אחיו של ר' יהושע שירד לבבל והיה מעבר שם שנים וקובע חודשים. בני הארץ ראו בכך פגיעה חמורה בסמכותם ושלחו אחריו שני תלמידי חכמים, שהחלו להקשות עליו בענייני טומאה וטהרה. חנינא רגז עליהם מאוד ושאלם:
אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים?
אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ.
אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ?
אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל.
אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל.
אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע - מוטב, ואם לאו - יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין מוטב, ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלהי ישראל.
מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה? - משום שנאמר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
בסיפור זה מודגמת הסכנה העצומה הצפויה לאחדותו של העם, אם יעברו את השנה במקומות שונים. אלא שבנוסף לכך גם משתמע מסיפור זה שאם תיווצר מציאות שבה באמת לא יהיו בארץ תלמידי חכמים ראויים להתעסק בקביעת הלוח, הרי שאז תהיה זכות למרכז הבבלי ליטול את סמכות העיבור מארץ ישראל – כבאותו מקרה של ר' עקיבא המובא במשנת יבמות טז, ז.
הסיפור דלעיל מובא גם בירושלמי סנהדרין, אך בשינויים משמעותיים. רבי הוא השולח שלוש אגרות ביד ר' יצחק ור' נתן לחנניה, ובהן הוא מזהירו בנידוי שלא יעבר את השנה בחוצה לארץ. לאחר מסירת האגרות מנסה חנניה לבזות את השליחים ואילו הם מתחילים לקרוא 'פסוקים' מן התורה:
קם רבי יצחק וקרא בתורה: "אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע"... קם רבי נתן והשלים: "כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד".
עיוות ציני זה של הפסוקים הבהיר לשומעים כי חייבים הם להכפיף עצמם לבית הדין שבארץ ישראל. אלא שבעוד שלפי המסופר בבבלי העם געה בבכיה וחזר כולו לנהוג כבני הארץ, הירושלמי מתאר מציאות שבה רק חלק מן העם עשו זאת, בעוד שחלקו האחר המשיך לחוג את חגי השנה על פי לוח שונה. סופה של מחלוקת זו לא מסופר בירושלמי.
הבדל נוסף בין המסורות הוא שבירושלמי ראָייתו של חנניה ממעשה ר' עקיבא לא מובאת, ויתר על כן, מובא שם הסיום הבא:
כתיב (ירמיהו כט): "ואל יתר זקני הגולה", אמר הקב"ה: 'ביותר הם עלי זקני הגולה'. חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל יותר מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ (פני משה: אמר הקב"ה: חביבין עלי ביותר זקני הגולה, ואף על פי כן ביותר הוא שחביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל יותר...).
בעוד הבבלי מכין את הקרקע להעתקת מרכז הסמכות לבבל, הירושלמי מתנגד לכך בכל תוקף ובכל מצב אפשרי.
סופו של הסיפור ידוע ועצוב. מרכז הסמכות ניטל מארץ ישראל ועבר לבבל. המסמר האחרון בארון מתים זה היה הוויכוח הידוע בין בן-מאיר לרב סעדיה גאון בראשית המאה העשירית (עליו סופר לפני מספר שבועות ב'דיוקן עם'), שלאחריו לא נותר בידי חכמי הארץ אפילו זכר של סמכות. כמובן, איננו שופטי ההיסטוריה, אך נשים לבנו כי בשנים שלאחר החורבן ניסה עוד רבי לעבר את השנה ביהודה, ובכך לשמור על הזיקה שבין הלוח לבית המקדש; בין הזמן לבין המקום. ברבות השנים פסקה זיקה זו ונעלמה לה מן הארץ.
