לע"נ סבתנו מלכה טויבע בת הרב יעקב לייב

רשות לדון / הרב עופר לבנת

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

השבוע בדף היומי הגמרא (יג עמוד ב) דנה באופן שבו היו סומכים תלמידי חכמים את הסמיכה שעברה מחכם לחכם ממשה רבינו. הסמיכה הייתה משמעותית מאוד כיוון שרק חכמים סמוכים יכולים לדון דיני קנסות ודיני נפשות. בימינו שסמיכה זו אינה קיימת, התחומים בהם דיינים יכולים לדון מוגבלים מאוד.

הסמיכה היא בראש ובראשונה הכרה בחכמתו של האדם ובהיותו ראוי להיות דיין. הגמרא מסבירה כי הסמיכה אינה סמיכת ידיים פיזית אלא הענקת תואר לאדם. בלשון הרמב"ם (סנהדרין ד, ג): "וכיצד היא הסמיכה לדורות? לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן, אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות".

הראשונים נחלקו האם לסמיכה יש משמעות נוספת מעבר לקבלת הכושר לדון דיני קנסות. לדעת הרמב"ם (סנהדרין ד, ח-יד) הסמיכה גם מקנה לדיין רשות לדון בעלי דין בכפייה. לכן, בסמיכה הסומכים גם קובעים באיזה נושאים הוא רשאי לדון, וכן להגביל את רשותו לדון בזמן. אמנם, גם דיין שאיננו סמוך אך הוא מומחה, יכול לקבל רשות מהשלטון היהודי לדון בכפייה. לעומת זאת, לדעת הרא"ש (א, ב) דיין מומחה יכול לדון בכפייה גם בלא שהוסמך לכך מבית הדין או מהשלטון המקומי, אלא רק על סמך זאת שהתברר לרבים שהוא מומחה. 

סיכום ופסיקה:

לדעת הרא"ש דיין יחיד מומחה יכול לדון את בעלי הדין בכפייה. אולם לדעת הרמב"ם, הוא אינו יכול לדון בכפייה אלא אם כן הוא קיבל רשות לכך מבית הדין, או מהשלטון היהודי. הרמ"א (חושן משפט ג, ב) פוסק שבימינו אין אדם שמוגדר כמומחה לעניין זה שיוכל לדון יחידי בכפייה.

To the article in English