מענה לשון
הרב אוריאל פרנק

מה בין חותנתו וחמותו?

על הפסוק "וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה" (בראשית לח/יג) כתב ר' מנחם ב"ר שלמה בספרו "שכל טוב"
(1): "הנה חמיך - מה ראה הכתוב לשַנות בפרשה זו מלשון מקרא ללשון משנה, שהרי בכל המקרא קורא אדם לאבי אשתו 'חֹתן', וכן אשה לאבי בעלה 'חותן', וכאן שינה לומר 'חמיך'? אלא 'חמיך' דחמי ליך, שכן דבר הראוי קוראו 'חמי' בירושלמי".

לפי דבריו, מלבד פסוק זה, בכל המקרא "חותן" הוא השם הבלעדי הן לאבי הבעל והן לאבי האשה, ואילו "חם" הוא לשון המשנה (ולכן הוא דורש את "חמיך" שכתבה כאן התורה, כרומז לכך שהוא ראוי לה, דהיינו ראוי להיות בעלה). ברם, חִפשנו בכל המקרא ולא מצאנו כדבריו שאבי הבעל ייקרא "חותן". יתרה מזו, את אשת ה"חם", ה"חמות", מצאנו במקרא רק אצל אֵם הבעל!

לכן נראה לומר על דרך הפשט, כי אין שום חריגה לשונית בשימוש ב"חם" לתיאור קִרבת יהודה אל תמר אשת בנו (="כלתו" בלשון התורה), שכּן בלשון במקרא יש הבדל לשוני בין הורי החתן, הנקראים חם וחמות, להורי הכלה, הנקראים חותן וחותנת: יתרו, אביה של ציפורה אשת משה, הוא "חֹתֵן מֹשֶׁה" (שמות יח/ב), ואילו יהודה, אביהם של ער ואונן, הוא חמיה של תמר: "וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה" (בראשית לח/יג).

כיו"ב, החותנת היא אשת החותן, ועליה נאמר: "אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ" (דברים כז/כג(2)), ואילו נָעֳמִי, אֵם מחלון וכליון, היא ה"חֲמוֹת" של עָרְפָּה ורות (רות א/יד).

בניגוד ללשון המקרא, המבדילה בין הורי הבעל להורי האשה, שׂפות אחרות מכַנות את ההורים משני הצדדים בשם אחד (כגון באנגלית וביידיש, בעקבות הגרמנית). כך הארמית אינה מבדילה בין החותן לחם, ולכן אונקלוס מתרגם בפסוקים הנ"ל באותה לשון הן את "חֹתֵן מֹשֶׁה" ("חמוהי דמשה") ואת "חֹתַנְתּוֹ" ("חמתיה") מחד גיסא, והן את "חָמִיךְ" האמורה בתמר ("חמויִיך"), מאידך גיסא.

יתכן שבהשפעת הארמית נִטּשטש ההבדל בין הורי הבעל להורי האשה בעברית שלאחר המקרא, ושניהם נקראים בלשון "חם". המחשה יפה לשינוי לשוני זה נמצאת במכילתא (דר"י, יתרו, מס' דעמלק, פרשה א; וכיו"ב ברש"י ריש יתרו): "חֹתֵן משֶׁה - מִתְּחִלָּה הָיָה משֶׁה מִתְכַּבֵּד בְּחָמִיו". כיו"ב, דברי רבי לוי המפורסמים (ירושלמי פסחים פ"י ה"א) "האוכל מצה בערב הפסח - כבא על ארוסתו בבית חמיו", ר"ל בבית חותנו, אבי-ארוסתו, ובלשון המקרא צ"ל "בית חותנו".

וכשם שהחותן המקראי נקרא אח"כ "חם", כך גם ה"חותנת" נקראת בעברית המאוחרת "חמות". לפיכך בתלמוד לא יֵאמר עוד "חותנתו ערוה, אשת חותנו מותרת", כי אם: "חמותו ערוה, אשת חמיו מותרת" (יבמות כא/ב). וכך מצינו בשו"ת חתם סופר (ח"ג, אה"ע, א, סימן לח) "הבעל נקרא חותן, על כן נקראת אשתו חותנתו, אע"פ שאינו חמותו", ור"ל: אבי האשה נקרא חותן בלשון התורה, על כן נקראת אשת החותן 'חותנתו', אע"פ שהיא אשתו השניה של החותן ואינה אֵם האשה".

בלשוננו היום משמשים כאחד כל המושגים - חותן וחם, חותנת וחמות - ומעטים מבדילים ביניהם. כך ניתן למצוא, למשל, בשו"ת יחווה דעת ח"ו סימן נ"א: "ועיין בשו"ת בנין עולם שנשאל אם חייב אדם לקום מפני חמיו, והשיב, שצריך לקום מפני חותנו, שהרי כתבו הבית חדש והשפתי כהן שצריך לכבדו כמו שאר זקנים חשובים".

(1)מהדורת ר"ש בובר. ספר זה, שהוא כעין מדרש על התורה, חובר באיטליה ע"י ר' מנחם ב"ר שלמה בשנת ד"א תתצ"ט (1139) ואינו מדרש חז"ל.
(2) רשב"ם דברים פרק כז פסוק טו: חתנתו - האֵם רגילה בבית בתה: