אחריות הרבים / רפי זברגר

עירובין ג ע"א

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת על מחלוקת תנאים לגבי גובה קורה, המכשירה מבוי בטלטול ארבע אמות בתוכה. 
כמו כן, השווינו בין משנתנו בהלכות מבוי, למשנה במסכת סוכה ביחס לדין גובה מכסימלי של סוכה. 
במאמר זה נדון בסוגיא נוספת הקשורה לגובה הקורה וגובה סכך הסוכה. 
 

הנושא

מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים, מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים, אמר רבה: במבוי – כשר, בסוכה - פסול.
רבה פוסק לגרסה זו, כי מבוי שחלקו בתוך עשרים אמה הכשרים, וחלקו מחוץ לעשרים אמה (הפסולים) – ניתן להתיר. לעומת זאת, בסוכה אשר חלק מן הסכך שלה למעלה מעשרים אמה פסולה. 
מאי שנא במבוי דכשר - דאמרינן קלוש, סוכה - נמי לימא קלוש?
תמהה הגמרא על השוני בין מבוי לסוכה, בדין חלק מתחת לעשרים וחלק למעלה מעשרים אמה, ומדוע רבה מכשיר במבוי, אך פוסל בסוכה 
אי קלשת - הויא לה חמתה מרובה מצילתה.
מנסה הגמרא לענות, כי בסוכה אם נראה את הסכך הפסול (למעלה מעשרים אמה) כאילו אינו נמצא, הרי נשאר לנו סכך למטה מעשרים אמה, והסוכה תהיה מוגדרת "חמתה מרובה מצילתה", ולכן תהא פסולה. (תוספות מסביר באופן שונה).
הכא נמי - אי קלשת הויא לה קורה הניטלת ברוח.
דוחה הגמרא הסבר זה, שהרי גם במבוי אם נראה את החלק מעל לעשרים אמה כאילו אינו נמצא, הרי שנשאר לנו קורה דקה מאוד, שיכולה לעוף ברוח, וקורה כזאת אינה מתירה את המבוי בטלטול. 
אלא על כרחך - נעשו כשפודין של מתכת, הכא נמי - על כרחך נעשית צילתה מרובה מחמתה.
לאור קושיות אלו צריכים לומר בשני הדינים, כי לאחר שנסיר את הפסול שנמצא למעלה מעשרים אמה, נישאר עם דבר כשר. במבוי אנו מחשיבים את הקורה שתישאר למטה כקורה של מתכת שאינה עפה ברוח, לכן המבוי ניתר בקורה זו (הקורה באמת לא עפה בגלל הכובד של החלק מעל לעשרים אמה). ובסוכה אנו מעמידים כי מדובר בסכך שגם בחלק התחתון שלו בלבד, צילתה מרובה מחמתה והוא כשר כשלעצמו. 
אמר רבא מפרזקיא: סוכה דליחיד היא - לא מדכר, מבוי דלרבים - מדכרי אהדדי.
רבא מעיר פרזקיא נותן הסבר שני לשוני בהלכה בין סוכה למבוי. בשני המקרים החלק שמתחת לעשרים אמה מכשיר. אבל יש חשש שגם חלק זה יפול (הסכך) או יירקב (קורה). ולכן, כאשר מדובר במבוי שרבים מהלכים שם, הם ישימו לב לכך ויזכירו זה לזה את העניין. לעומת סוכה, שהיא משמשת רק אדם אחד או משפחה אחת, ואז לא יזכירו אחד לשני ולא ישימו לב, לכן חוששים מכך ופוסלים את הסוכה. 
רבינא אמר: סוכה דאורייתא - אחמירו בה רבנן, מבוי דרבנן - לא אחמירו ביה רבנן.
רבינא מסביר הסבר שלישי להבדל בין סוכה למבוי . הוא מסכים עם רבא לחשש של נפילה הסכך או הירקבות הקורה בחלק אשר מתחת לעשרים אמה, אך נותן הסבר אחר לשוני בהלכה ביניהם. מכיוון שדין סוכה הינו דאורייתא, לכן מחמירים ופוסלים מחשש זה. לעומת מבוי, שכל כולו דין דרבנן, לא החמירו חכמים והתירו לטלטל במבוי כאשר חלק מן הקורה למעלה מעשרים אמה. 
רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה איפכא: אמר רבה, במבוי – פסול, בסוכה - כשירה.
רב אדא גרס בדברי רבה, בתשובתו לשאלה מה דין מבוי וסוכה, כאשר חלקם מעל לעשרים אמה, הפוך מהגרסה הקודמת: דווקא במבוי פוסלים, ובסוכה מכשירים. לאור גרסה זו, מהלך הגמרא משתנה בהתאם.
מאי שנא סוכה דכשירה דאמרינן קלוש, במבוי נמי לימא קלוש.
אם ההיתר של סוכה בגלל שאנו רואים את הסכך מעל לעשרים אמה ''קלוש'' ולא נמצא, ניתן לומר זאת גם על קורה ולפי זה לכאורה יש להכשיר גם את המבוי.
אי קלשת - הוי לה קורה הניטלת ברוח, הכא נמי אי - קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה.
מנסה הגמרא לומר כי במבוי, יתרת הקורה שתישאר לאחר הורדת החלק מעל לעשרים אמה תהיה דקה ותעוף ברוח (דבר הפוסל את הקורה), לכאורה גם בסוכה שארית הסכך תהיה פסולה מדין חמתה מרובה מחמתה. 
אלא על כרחך: נעשית צילתה מרובה מחמתה, הכא נמי על כורחך - נעשו כשפודין של מתכת.
ואם נאמר ששארית הסוכה תהיה כשרה כיוון שיישאר סכך שצילתה מרובה מחמתה, הרי גם במבוי ייתכן לומר כי שארית הקורה מתחת לעשרים אמה יהיה כמו ''שפודין של מתכת'' ולא יעופו ברוח. 
אמר רבא מפרזקיא: סוכה דליחיד היא - רמי אנפשיה ומדכר, מבוי דלרבים היא - סמכי אהדדי ולא מדכרי. דאמרי אינשי: קדרא דבי שותפי - לא חמימא ולא קרירא.
לכן אנו מגיעים לתשובת רבא מפרזיקא, אך הפעם ההסבר הפוך לגמרי: דווקא בסוכה שכל האחריות רובצת על בעל הסוכה, הוא ישים לב וייזכר אם הסכך מתחת לעשרים אמה יפחת, ויגיע לרמה של חמתה מרובה מצילתה (ואז יוסיף על הסכך התחתון), לעומת מבוי שהוא מקום של רבים. אף אחד לא נוטל אחריות אישית, כל אחד ''סומך'' על האחר, ולכן לא ישימו לב להפחתת הקורה ויגיע לידי רקבון. או אז יטלטלו במבוי ללא קורה, ויעברו אל אסור טלטול מדרבנן, לכן פסלו קורה שחלקה מעל לעשרים אמה.  
 

מהו המסר

ניתן להתבלבל משתי הגישות ההפוכות של רב מפרזקיא. בלשון הראשונה אמרנו כי דווקא יחיד ''לא מרגיש אחריות'' ולא שם לב לפרטים, לעומת הרבים שיזכירו זה לזה. לעומת הלשון השניה בה דווקא אמרנו כי קדרא דבי שותפי - לא חמימא ולא קרירא – קדירה של שותפים לא תהא חמה ולא תהא קרה, כיוון שכל אחד סומך על רעהו, ואף אחד לא דואג לחימום או קירור התבשיל. אם כן, איזו גישה מבין השניים נכונה?
אולי יש לומר כי הנושא תלוי בסוג האנשים, אולי במצבים או בזמנים שונים וכדו'. "ברירת מחדל" כאשר מטילים אחריות על רבים, אף אחד לא מרגיש באמת אחריות וכל אחד חושב שהשני יעשה זאת. מצד שני, דווקא תיתכן אפשרות כי ישנה הרגשה של שותפות בין האנשים, וכל אחד רוצה מבקש למנוע מהאחר לעבור על איסור (במקרה של מבוי), ואז דווקא הרבים ישגיחו זה על זה ויהיו יותר אחראים לשימור המצב התקין.
נשתדל אנחנו להיות אנשים מן הסוג השני. אנשים אשר מביטים ומסתכלים לצדדים, לראות אולי ניתן לעשות משהו לטובת הכלל. ניקח אחריות ונבצע מטלות שכביכול הוטלו על הציבור ו''אין להם בעלים''. דווקא אנחנו נהיה מסוג האנשים אשר יזכירו לחברים מה וכיצד לעשות, על מנת לשפר ולהיטיב עם הזולת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]