אחידות וקיצור הלשון / רפי זברגר

עירובין ב ע"א

הקדמה

בסייעתא דשמיא אנו פותחים את מסכת עירובין. לפני שנלמד את המשנה הראשונה, נקדים מספר הקדמות:
1. מדין תורה יש איסור טלטול ארבע אמות רק ברשות הרבים. וכן אין איסור להוציא מרשות לרשות, רק מרשות הרבים לרשות היחיד או להיפך: מרשות היחיד לרשות הרבים.
2. חכמים גזרו על טלטול ארבע אמות גם במבוי, שהוא רחוב אשר פונה מצידו האחד לרשות הרבים, וחסום בצידו השני. לכל אורכו פתוחות חצרות, כאשר החצרות עצמן הינן שטח משותף של מספר בתים הפתוחים אליו.
כלומר, ישנם מספר בתים לחצר אחת, ומספר חצרות למבוי אחד, כאשר דרך המבוי כולם עוברים לרשות הרבים.
3. כדי להתיר טלטול במבוי, תיקנו חכמים לעשות סימן היכר על פתח המבוי לרשות הרבים.
4. ישנם שני סימנים להיכר : לחי – עמוד בצד המבוי, בגובה של לפחות עשרה טפחים. קורה - קורה המוטלת לכל רוחב המבוי, ברוחב טפח לפחות, בגובה עד עשרים אמה.
5. למדנו בדף י''א: כי ישנה מחלוקת משולשת על אופן התקנה. בית שמאי פוסקים כי יש לשים לחי וגם קורה. בית הלל מסתפקים בלחי או בקורה על מנת לעשות היכר. רבי אליעזר מחייב שני לחיים.
מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה – ימעט, רבי יהודה אומר - אינו צריך.
ישנה מחלוקת תנאים לגבי קורה אשר הונחה בגובה יותר מן המקסימום (עשרים אמה). תנא קמא מחייב להוריד את הקורה ל''גובה תיקני'', ואילו רבי יהודה פוסק שבדיעבד ניתן להשאיר את הקורה, גם בגובה רב מעל התקן.
והרחב מעשר אמות – ימעט. ואם יש לו צורת הפתח, אף על פי שהוא רחב מעשר אמות - אין צריך למעט.
מבוי אשר פתחו לרשות הרבים רחב יותר מעשר אמות, אינו ניתר בלחי או בקורה. יש להקטין את רוחבו עד כדי עשר אמות, על ידי נעיצת קנים בצידי הפתח. למרות זאת, פוסקת המשנה כי אם עשו ''צורת הפתח'' לפתח הגדול מעשר אמות, המבוי ניתר בטלטול. צורת הפתח היא על ידי שני לחיים וקורה על גביהם (בצורת האות ח').
 

הנושא

תנן התם (סוכה ב.): סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה, ורבי יהודה - מכשיר.
המשנה הראשונה במסכת סוכה נקטה לשון דומה ללשון המשנה שלנו. גובה סוכה מכסימלי אינו אלא עשרים אמות, ואם עשאה גבוהה יותר, באנו למחלוקת תנאים דומה למחלוקת במשנתנו. תנא קמא – פוסל את הסוכה, ורבי יהודה מכשירה. 
מקור דין זה בסוכה (לפי שיטת רבה, אחד משלשה הסברים למקור הדין) מן המלים בתורה (ויקרא כ''ג, מ''ג): לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. ואם הסוכה גבוהה מעשרים אמה, האדם אינו מבחין ויודע כי הוא יושב בסוכה. 
מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה, וגבי מבוי תני תקנתא?
מקשה הגמרא להבדל ניסוח ההלכה בין שתי המסכתות: מדוע אצלנו נקטה המשנה בלשון של תקנה, שאם עשו קורה למבוי לא תקין, בגובה יותר מעשרים אמה ניתן להוריד את הקורה ולמעט את גובהה, ובכך להכשיר את המבוי. 
לעומת זאת, בדין סוכה נקטה המשנה בלשון ''פסולה'' ולא הציעה להוריד את הסכך ובכך להכשיר את הסוכה. 
הגמרא מתרצת לקושיא זו שני תירוצים: 
סוכה דאורייתא - תני פסולה, מבוי דרבנן - תני תקנתא.
לפי רש''י, עונה הגמרא כי דין גובה מכסימלי בסוכה הינו דין דאורייתא ידוע מזמן משה רבינו, ולכן ניתן לומר עליה דין פסול כאשר לא נוהגים כך. מה שאין כן בדיני מבוי, אשר כל כולה דין דרבנן (כמוסבר בהקדמה), ועד ללימוד משנתנו, כלל לא הכרנו "גזירת מבוי", לכן אין לנקוט לשון ''פסול'' אלא אך ורק אופן ודרך לתקן את הפסול. 
התוספות שואל: מדוע המשנה באמת לא התחילה וקבעה דין מבוי (התרת מבוי על ידי לחי וקורה, וכן הדינים השונים של לחי וקורה, כמו הצורך בהתקנת הקורה עד גובה עשרים אמה), ורק לאחר מכן תפרט מה קורה אם אדם נהג שלא כהוגן וקבע את הקורה בגובה העולה על עשרים אמה. ותוספות עונה על שאלתו, וקובע כי המשנה שלנו רצתה לנקוט באותו לשון כמו המשנה במסכת סוכה. 
לפי תירוץ זה ''עדיף'' לנקוט לשון פסול, כפי שאמנם המשנה במסכת סוכה נקטה, אלא אצלנו יש ''מניעה'' מלנקוט לשון זה, עקב כך שאנו כלל לא הכרנו הלכות אלו עד עתה.
ואיבעית אימא, דאורייתא נמי תני תקנתא, אלא סוכה דנפישין מיליה - פסיק ותני פסולה. מבוי דלא נפישי מיליה - תני תקנתא.
בתירוץ השני יש עדיפות לנקוט "לשון תיקון" (כיצד לתקן את מצב הפסול), כמו המשנה שלנו, אך מסיבה אחרת נקטה המשנה במסכת סוכה לשון פסול. הסיבה היא מעניינת מאוד: המשנה הראשונה במסכת סוכה, בנוסף לפסול של גובה יותר מעשרים אמה, עוסקת במספר ''פסולי סוכה" נוספים : סוכה שאין לה שלש דפנות, סוכה אשר גובה דפנותיה קטן מעשרה טפחים, וכן סוכה אשר חמתה מרובה מצילתה (יש בה יותר שמש מאשר צל). אם אמנם המשנה שם הייתה נוקטת באותה לשון כמו משנתנו, כיצד יש לתקן את הפסולים השונים, הייתה המשנה צריכה לפרט אחת לאחת, כיצד ניתן לתקן את המעוות. מסביר רש''י תשובה זו לאור כלל שלמדנו במסכת פסחים (ג:) ''לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה'', הרי שהמשנה במסכת סוכה קיצרה ו''פסלה'' את כל המקרים הללו. 
 

מהו המסר

למדנו היום שני עקרונות בלימוד ואולי בדיבור בכלל:
1. עיקרון "אחידות הלשון". התוספות בתשובתו לימד אותנו כי עדיף לנקוט במקומות שונים באותה לשון. לכן נקטה ופתחה משנתנו בלשון של ''מקרה ודין'' (מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה – ימעט ), כמו במסכת סוכה.
עיקרון זה מסייע לנו לזכור את הדברים, וכך גם הדברים ''יושבים יותר טוב בראש''.
2. הזכרנו גם ''עיקרון קיצור הדיבור''. אין להאריך, אין לסבך ואין להתפלפל, אלא להשתדל מאוד לתמצת את הדברים, ולהעבירם בדרך קצרה ובהירה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]