מה עלינו ללמוד מהיונים?

אנחנו מברכים לפי הקרבה והחשיבות של מאכלנו לפי הפסוק 'ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וכו', לפי הקרבה למלה ארץ, והחטה והשעורה ראשונות מפני שנוסף לאפשרות לאכול קליות שלהן כמו שהן עיקר חשיבותן בכך שהאדם מעורב בתיקונן להיות לחם ומזונות ע"י מלאכות רבות ואינו אוכלם כפי שהן מברייתן ע"י הקב"ה, ושניה להן הגפן שלבד מהאפשרות לאכול ענבים כפי שבראם הקב"ה עוד אפשר לסוחטם ליין המשמח וליבשם לצימוקים אבל בזה אינו משנה משהו מברייתם אלא רק מוציא מהפרי את המיץ שהוא חלק מהפרי, אלא שהמיץ משתנה מאליו ותוסס להיות יין שמעלתו לקידוש ובעוד שהלחם רק סועד את הלב אבל היין משמח כי עולה ישר גם למח האדם, ואחריה הזית והתמר שגם הם ניתן לסחוט מהם שמן או דבש הנשמרים ואף כי ניתן לאוכלם אבל את הזיתים צריך לכבוש ולהחמיץ והתמרים כמו הזיתים אינו יכול לאכול את גלעיניהם, ואחריהם התאנה שלא ניתן לסחוט ממנה מיץ או דבש או שמן אלא או לאוכלה כדבש כמות שהיא או למועכה לדבלים ועיגולים שניתנים לשימור כצימוקים, ולבסוף גרגרי הרמונים שניתן לאוכלם כטבע ברייתם רק לאחר הטורח בסילוק הקליפות ( שבד"כ אין רגילים לסוחטם למיץ אף כי אפשר ). הנה כי כן כפי טורח האדם על הפירות לשנותם ולתקנם כך תעלה חשיבות הפרי יותר ולא מעלת הפרי כמות שהוא בטבע ברייתו. וזה בניגוד למרגלים שהביאו את הפירות מא"י והראום לבנ"י כפי טבע ברייתם לפי גודלם, תחילה אשכול ענבים ענק, אח"כ רמון ענק ואח"כ תאנה שקטנה ממנו, ולא התיחסו כלל לזיתים ולתמרים כי אינם נאכלים כמות שהם וקטנים הם בעצמם, ובודאי שלא חטה ושעורה הקטנטנות. אבל שבחה העיקרי של הארץ שהיא זבת חלב ודבש כלומר הברכה השורה בה בעצם יוצאת מאליה בלי טורח האדם כלל ובלי שליטה וגבול, וכולה דווקא מתיקות ולא מרירות כלל. אם כן האדם מברך בעיקר לקב"ה על טובו שנתן לאדם להיות שותף עמו בתיקונו יותר ממה שמקבל חסדו ואינו שותף עמו.