רמה גבוהה בשבת / רפי זברגר

שבת קמב ע''א

הקדמה

נלמד את המשנה בדף הקודם, אשר פתחה את פרק עשרים ואחד: 
נוטל אדם את בנו - והאבן בידו, וכלכלה - והאבן בתוכה.
למרות שאבן הינו מוקצה מחמת גופו, מותר לאדם לקחת בחצרו את בנו עם האבן (משחק של הילד), או סל שבתוכו אבן. הגמרא דנה בהלכות אלו, ואנו נרחיב על כך בהמשך המאמר. 
ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין.
תרומה טמאה אסורה באכילה לכוהנים, ולכן מהווה מוקצה. למרות זאת, מותר לטלטל תרומה טמאה ביחד עם תרומה טהורה המותרת באכילה לכהנים ובני משפחותיהם, וכן מותר לטלטל תרומה טמאה עם חולין, המותרים באכילה לכולם. 
רבי יהודה אומר: אף מעלין את המדומע באחד ומאה:
כיוון שהזכרנו טלטול תרומה טמאה ביחד עם תרומה טהורה, ממשיך רבי יהודה בהלכת שבת נוספת הקשורה לתרומה. 
כידוע, תרומה מתבטלת בתערובת של חולין רק אם יש כמות חולין, פי מאה מהתרומה. תערובת זאת נקראת "מדמעת". גם אז, התערובת ניתרת רק אם הוציאו ממנה שיעור של התרומה, ו''מחשיבים כמות זו, כאילו היא התרומה". 
רבי יהודה מתיר לבצע פעולה זו (של הוצאת כמות התרומה מן התערובת) בשבת, למרות שלפני ההוצאה התערובת הייתה התערובת אסורה באכילה, ולאחר ההוצאה הותרה התערובת. הגמרא בעמוד ב' מסבירה מדוע פעולה זו איננה מוגדרת כתיקון התערובת, אשר הייתה צריכה להיות אסורה (אסור לתקן כל דבר בשבת, שמא יבוא לתקן כלי בשבת – פעולה אסורה משום בונה). 
 

הנושא

נתמקד בדיון הגמרא על הדין במשנה המתיר ליטול כלכלה עם אבן בתוכה:
ואמאי, תיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור?
מקשה הגמרא: כיצד התרנו לטלטל סל עם אבן, והרי הסל נחשב ל''בסיס לדבר האסור'' (אבן), וזהו מוקצה האסור בטלטול. 
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן.
רבה מעמיד את משנתנו בכלכלה אשר הכילה גם הרבה פירות, ולכן האבן אינה אלא טפלה לכלכלה ולפירות. מצב כזה מוגדר כ''בסיס לדבר המותר'' (עיקר תכולת הסל אינה אלא פירות, ולכן האבן מתבטלת), ולכן מותר לטלטל את הסל. 
ולישדינהו לפירי, ונישדי לאבן ונינקטינהו בידים?
ממשיכה הגמרא להקשות גם על אוקימתא זו של רבי יוחנן: מדוע מתירים לטלטל את הסל עם הפירות והאבן, הרי יש ''אפשרות טובה יותר'': לזרוק את תכולת הסל (פירות והאבן) על הרצפה, ולאחר מכן להרים את הפירות, שהם כאמור אינם מוקצה. הנחת הבסיס של קושיא זו: עדיף לבצע פעולה עם פחות איסורים, למרות שגם הדרך השנייה (טלטול הסל ביחד עם הפירות והאבן) הותרה. 
כדרבי אלעי אמר רב: בפירות המיטנפין. הכא נמי: בפירות המיטנפין.
מתרצת הגמרא ומעמידה את המשנה בעוד אוקימתא של ''פירות מיטנפין'', כך שאם יזרקו אותם על הרצפה, הם יתלכלכו ויתקלקלו. לכן, האפשרות של הוצאת כל תכולת הסל החוצה יורדת. 
ולינערינהו נעורי?
הגמרא לא מרפה, וממשיכה להקשות על משנתנו, ועל ההיתר של טלטול סל מלא עם פירות ואבן, ושואלת: מדוע שלא ''ננער'' את הסל, כך שהפירות יזוזו לצידי הסל, והאבן תישאר במרכז הסל. לאחר מכן, ינער שוב את הסל ורק האבן תיפול מן הסל. 
אמר רב חייא בר אשי אמר רבא: הכא בכלכלה פחותה עסקינן, דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה.
רב חייא בשם רבא, מעמיד את המשנה במצב שהאבן הפכה להיות חלק מן הסלסלה, ומהווה כעין דופן לסל, ולכן אין אפשרות לנענע את הסל ובכך להוציא את האבן. 
 

מהו המסר

לאחר שרבי יוחנן העמיד את המשנה בכלכלה מלאה פירות, מצב בו הסל אינו מהווה בסיס לדבר האסור, נוכחנו ללמוד כי הגמרא המשיכה והעמידה את המשנה בשתי אוקימתות נוספות (פירות מיטנפין ואבן הנעשית דופן לכלכלה) , רק כדי למצוא אופן בו לא יצטרכו ליטול את הסל ביחד עם האבן, למרות שהיתרנו גם אפשרות זו. כמו כן, יש לומר כי אם הפירות לא היו מיטנפין – היה צריך להוציא אותם ביחד עם האבן ולאסוף את הפירות. וכן, אם האבן לא היתה נעשית דופן לסל, היו צריכים לנער את הסל, כדי ''לגרום לאבן להגיע למרכז הסל'', ולאחר מכן לנער ולהוציא את האבן.
כלומר, אנו רואים שאיפה גדולה לבצע פעולות בשבת, ''עם מינימום היתרים''. שאיפה זו מלמדת אותנו מספר דברים:
• לחוש עד כמה שבת קודש, מהווה יום מיוחד במינו, הדורש מאיתנו ''לשבות'' מאיסור מלאכות עד כמה שניתן. למרות שהפעולות שתיארנו קודם לכן (הוצאת הפירות עם האבן ואספת הפירות, או נענוע חוזר של הסל) מהוות לכאורה ''מטרד'' ועודף עבודה, אך השאיפה והמטרה של כל פעולות אלו – להרגיש ולחוש את קדושת השבת, ורצון עז למנוע כמה שיותר שימוש במוקצה (במקרה זה ''מחמת גופו'') על אף שהותר כאמור.
• שאיפה כללית לביצוע פעולות ''ברמה גבוהה'', למרות שניתן, ואף מותר, לעשות פעולות ב''רמה נמוכה יותר''.
בדרך כלל, אנו מבקשים ''לא להשתולל'' בחיים, ולהיות כל הזמן במתח של חיפוש דרך טובה יותר, אך שונה הדבר בשבת קודש. ביום זה כאמור, אנו כמהים לחוש את הקדושה והמנוחה המיוחדת, לכן, חכמים מורים לנו לחפש את האפשרות הטובה ביותר, לבצע פעולות בשבת, תוך "מיעוט היתרים".


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]