ציניות / רפי זברגר

שבת קלו ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו היום שני מקרים, בהם התאבלו חכמים על בנם שנפטר בהיותו פחות מבן חודש. כאשר הם נשאלו לפשר האבל, שהרי למדנו כי תינוק פחות מבן חודש מוגדר כ''ספק נפל'', ואין דיני אבלות (שהם מדרבנן) חלים עליו. 
תשובת החכמים הייתה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו - היה ברור להם כי התינוק נולד לאחר תשעת חודשי עיבור, ולכן אין חשש נפל בתינוק כזה. משכך, מותו נחשב כ"מוות רגיל" של בן ל''ע, וחייב בדיני אבלות. 
במאמר זה נתייחס למקרי מוות של תינוק פחות מבן חודש ביחס לדיני ייבום וחליצה.  
 

הנושא

איתמר: מת בתוך שלשים, ועמדה ונתקדשה.
אשה שהייתה נשואה לאדם וילדה לו ילד, ולאחר מכן האבא נפטר. האם חשבה כי אינה זקוקה לחליצה או ייבום, כיוון ש''יש לבעלה המת זרע'', ולכן התקדשה לאדם אחר (אך טרם נישאה לו). בהמשך נפטר גם התינוק, לפני היותו בן שלושים יום. אם נאמר שהתינוק היה נפל, הרי היא זקוקה לייבום (או חליצה) ואסורה להינשא לאחר לפני חליצתה, שהרי כאילו ''אין לו זרע''. אך אם התינוק אינו מוגדר כנפל – האשה מותרת להינשא לאחר, שהרי ''יש לבעלה המת זרע''. במקרה זה, באנו למחלוקת אמוראים בדעתו של רבא (מחלוקת מה סברת רבא): 
אמר רבינא משמיה דרבא: אם אשת ישראל היא – חולצת, אם אשת כהן היא - אינה חולצת. ורב שרביא משמיה דרבא אמר - אחת זו, ואחת זו - חולצת.
רבינא בשם רבא מחלק בין אם נתקדשה לישראל, המותר בחלוצה – אז חולצת ויכולה להינשא לבעלה השני. אך אם נתקדשה לכהן, אשר אסור בחלוצה (מדרבנן, משום דמיון לגרושה) – אם נחייב אותה לחלוץ, תהיה אסורה לבעל השני. לכן פוסק רבינא, כי במקרה זה, אנו סומכים על חכמים (למרות שהלכה כרשב''ג) אשר לא חוששים לנפל, ולכן מוגדר כי ''יש לו זרע'' ומותרת להינשא לבעל השני. 
רב שרביא סובר כי רבא פוסק כרשב''ג גם במקרה של מקודשת לכהן. לכן, בכל מקרה חייבת בחליצה, ואם נתקדשה לכהן, תהא אסורה להינשא לו, וחייבת להתגרש ממנו. 
אמר ליה רבינא לרב שרביא: באורתא - אמר רבא הכי, לצפרא - הדר ביה.
רבינא אמר לרב שרביא: אתה אמנם צודק שרבא אמר כפי שאתה אמרת שגם אשת כהן צריכה לחלוץ, אבל זאת אמר רבא בערב, אך למחרת – חזר בו מדעתו, והוא סובר כי אשה שנתקדשה לכהן אינה חולצת כפי שאני אמרתי משמו של רבא. אתה, רב שרביא, כנראה לא שמעת את דבריו החדשים של רבא. 
אמר ליה: שריתוה, יהא רעוא דתשרו תרבא.
ענה לו רב שרביא תשובה תמוהה למדי, וכך אמר לו: אתם (רבינא ורבא) מתירים אשת כהן ללא חליצה, והרי לפי רשב''ג שההלכה נפסקה כמותו, אשה זו חייבת בחליצה, כיוון שהרי הוולד הוא ספק נפל, ואם אמנם נפל הוא, הרי אין לו זרע, והיא חייבת לחלוץ. המשיך ואמר רב שרביא: יהי רצון שתתירו גם אכילת חלב, שהיא לכל הדעות אסורה מן התורה. מה התכוון רב שרביא בהערה זו? הוא בוודאי התכוון ''לעקוץ'' את רבינא (ואת רבא) שהתירו דבר שאין להתירו, והמשיך ואמר במין ציניות, אם תלכו בדרך זו, סופכם גם להתיר דברים אסורים לגמרי כמו חלב. 
 

מהו המסר

יש להבין את הלך מחשבותיו ואופן ביטויו של רב שרביא. הרי זו מחלוקת בין אמוראים, מהי דעתו של רבא. וכאן, מספר לו רבינא כי רבא אמנם אמר כדברי רב שרביא, אך למחרת רבא חזר בו. לכאורה, תגובת רב שרביא צריכה להיות, אם כך, באמת לא שמעתי שרבא חזר בו, ולכן גם אני חוזר בי ומסכים כי רבא אמר כפי שאתה אמרת, רבינא.
אך לא זו הייתה תגובתו. הוא כביכול הסכים עם דעת רבא, כפי שהוא שמע ממנו (בערב), ולא היה מסוגל לקבל שרבא שינה את דעתו. רבינא כנראה הסכים ל"דעתו החדשה" של רבא. רב שרביא ''נלחם בשיניו'' בדעה זו, ואף השתמש בביטוי ציני מאוד קשה, שאומר כביכול, הדרך שאתם הולכים בו, חלקלקה ומסוכנת מאוד. היא עלולה להוביל להתרת איסורי דאורייתא מפורשים.
נראה לי שדרכו של רב שרביא נוקשה ונוקבת מידי. ניתן היה להישאר במישור של מחלוקת הלכתית גרידא, האם חוששים לדעת רשב''ג גם במקרי של ספק או לא. ביטויים ציניים לעניות דעתי, עלולים להתפתח לוויכוחים שלא מן העניין, ואולי לעבור לפסים יותר אישיים. הגמרא לא מספרת האם היה המשך לדיון זה. סביר להניח כי רבינא ''עצר את הדיון'', כיוון שראה לאן היא עלולה להגיע, ולכן לא ענה לרב שרביא. באופן כללי, ציניות הינה מין ''ליצנות מתוחכמת'', שאיננה מקובלת על חכמים, וכדאי מאוד להיזהר ממנה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]