מענה מהיר / רפי זברגר

שבת קלב ע''א

הקדמה

עסקנו במשנה הראשונה בפרק ובגמרא עד כה במחלוקת חכמים ורבי אליעזר לגבי מכשירי מילה, ומכשירי מצוות נוספות. במאמר זה נדון בדין מילה עצמה בשבת (לא מכשירי מילה) הדוחה את השבת לדעת כולם. 
 

הנושא

עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא במכשירי מילה, אבל מילה גופה - דברי הכל דוחה שבת, מנלן?
פתיח של הסוגיא הקובע כי חכמים חולקים רק לגבי מכשירי מילה, אך לגבי מילה עצמה כולם מסכימים שהיא דוחה את השבת. מחפשת הגמרא מקור להלכה מוסכמת זו.
אמר עולא: הלכה. וכן אמר רבי יצחק: הלכה.
עולא עונה כי זו הלכה למשה מסיני, ללא מקור מפורש בתורה. 
הגמרא מקשה על הסבר זה, מכך שחכמים למדו הלכות נוספות בקל חומר מדין מילה, ואין ללמוד קל וחומר מהלכה למשה מסיני, לכן לא ייתכן כי דין מילה נלמד מהלכה למשה מסיני. 
מכאן ממשיכה הגמרא בעוד מספר נסיונות למצוא מקור מפסוקים לדין "מילה דוחה שבת", ודוחה אותם.
בסוף מגיעה הגמרא להסברו של רבי יוחנן (בתחילה דחו גם את הסברו, אך לבסוף דחתה הגמרא את כל הדחיות). 
ור' יוחנן אמר: אמר קרא (ויקרא י''ב, ג'): וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, - ביום - אפילו בשבת.
רבי יוחנן לומד זאת מן המילה וּבַיּוֹם בפסוק העוסק במצוות מילה בפרשת תזריע. המילה המיותרת לכאורה מלמדנו כי יש מצווה למול בכל יום, ואפילו בשבת. 
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אלא מעתה מחוסרי כפרה, דכתיב בהו ביום - הכי נמי דדחו שבת.
מחוסרי כפרה הינם ארבעת הטמאים: זב, זבה, יולדת ומצורע אשר נטהרו במקווה, ועבר ''הערב שמש'' (שקיעה ביום הטבילה), ומחכים ליום המחרת, על מנת להקריב קרבנות המסיימים את תהליך הכפרה. בחלק מאותם טמאים נכתבה גם המילה ''ביום'', ולפי לימודו של רבי יוחנן, יהיה מותר להקריב קרבנות אלו ביום שבת. והרי אנו יודעים כי קרבנות פרטיים אינם קרבים בשבת (רק קרבנות ציבור), ולכן לכאורה יש לדחות את מקורו של רבי יוחנן. 
ההוא מיבעי ליה: ביום - ולא בלילה.
עונה הגמרא כי המילה ''ביום'' במחוסרי כפרה מלמד אותנו דין אחר, כי יש להקריב את הקרבנות רק ביום ולא בלילה. 
האי נמי מיבעי ליה: ביום - ולא בלילה
מקשה הגמרא על תירוץ זה: והרי גם בדין מילה יש צורך ללמוד אותו דין של ''ביום ולא בלילה'', אם כן, שוב המילה וּבַיּוֹם אינה מיותרת, ואין ללמוד ממנה שמילה דוחה שבת. 
ההוא - מבן שמנת ימים נפקא.
עונה הגמרא כי הלימוד שאין למול בלילה נלמד מציווי ה' לאברהם על מצוות מילה בספר בראשית (י''ז, י''ב): וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא מן המילה יָמִים אנו למדים כי יש למול ביום ולא בלילה. 
האי נמי - מביום צוותו נפקא?
חוזרת הגמרא ומקשה: הרי יש לנו פסוק כללי של קרבנות (לאו דווקא קרבנות של מחוסרי כפרה) המלמד אותנו כי יש להקריב את כל הקרבנות דווקא ביום ולא בלילה (אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי (ויקרא ז', ל''ח)). 
אם כן, שוב חוזרת המילה ''ביום'' במחוסרי כפרה להיות מיותרת, וניתן ללמוד ממנה לכאורה, שהקרבת קרבנות אלו יכולה להתבצע גם בשבת (והרי אנו יודעים שאין להקריב קרבנות יחיד בשבת).
אע"ג דנפקא מביום צוותו – אצטריכא, סלקא דעתך אמינא: הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות - בלילה נמי ליתי, קא משמע לן.
עונה הגמרא כי הפסוק ''ביום'' במחוסרי כפרה אינו מיותר, ואין ללמוד מן הפסוק הכללי של קרבנות (בְּיוֹם צַוֹּתוֹ) ממנו למדנו כי מקריבים רק ביום. שהרי במחוסרי כפרה יש הוא אמינא לומר שקרבנות אלו, שניתן "להביאם בדלות" (עני מחוסר כפרה יכול להביא רק תורים או בני יונה לקרבן במקום בהמות שעשיר מביא) ולכן אולי התורה הייתה מתירה להביאם גם בלילה, כדי לא לעכב את כפרתם, לכן בא פסוק מיוחד במחוסרי כפרה, ללמד שגם קרבנות אלו, חייבים להביא רק ביום ולא בלילה. 
לאור תשובה זו, הפסוק במחוסרי כפרה אינו מיותר, ואין ללמוד ממנו שהוא דוחה את השבת. 
 

מהו המסר

בתשובת הגמרא למדנו כי ''יש שאיפה'' להקל על העניים (המביאים קרבן מנחה במחוסרי כפרה). התורה, וכן חכמינו מבקשים לאפשר את סיום כפרתם של מחוסרי כפרה כמה שיותר מהר. לכן, היינו יכולים לחשוב, כי קרבנותיהם יוכלו להיות קרבים גם בלילה (למרות שלמעשה, התורה מלמדת אותנו מפסוק, שגם קרבנות אלו קרבים רק ביום).
שאיפה זו מלמדת אותנו, לתת מענה לאנשים כמה שיותר מהר, ובמיוחד לאנשים ''חלשים'' יותר, כמו העניים וכדו'.
אדם המחכה לתשובה, לפתרון, למענה מסוים, כל כולו ציפייה דרוכה לקבלת אותו מענה. במיוחד אנשים דלים, המחפשים כל מקור שיוכל ''להעשיר'' אותם בכל כיוון אפשרי.
עיקרון זה חייב להיות נר לרגלינו במישורים שונים בחיים, בהם אנשים מחכים למוצא פינו. נציג מספר דוגמאות: תלמידים מחכים לשמוע תוצאות של מבחן מן המורים. עובדים מחכים לשמוע תוצאות של מעסיקים על קבלתם לעבודה. ילדים מחכים לשמוע מוצא פיהם של הוריהם כאשר עשו מעשה טוב, או לחילופין ''מחכים'' לשמוע דברי ביקורת על מעשים פחות טובים. נשתדל לא להשתהות ולתת תשובה ומענה לכל המצפים במהירות האפשרית.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]