אילתורים / רפי זברגר

שבת קכג ע''ב - קכד ע''א

הקדמה

למדנו בדף קכ''ג על השתלשלות הגזירות בנושא טלטול כלים. אביי ורבא חלקו, האם כשהותר סוג כלי מסוים (מלאכתו להיתר או מלאכתו לאיסור), האם הותר גם לצורך גופו וגם לצורך מקומו כרבא, או שמא הותר רק צורך גופו אך לא הותר צורך מקומו. יוצא מכך, כי "בסופם של ההיתרים" מתיר אביי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור רק לצורך גופו אך לא לצורך מקומו, לעומת רבא המתיר כלי שמלאכתו לאיסור גם לצורך מקומו, אך לא לטלטל ''מחמה לצל'' (לצורך שמירת הכלי), וכך גם נפסק להלכה. 
 

הנושא

לאחר תיאור מחלוקת אביי ורבא מסיימת הגמרא, כי האיסורים בטלטול כלים החלו בימי נחמיה בן חכליה:
אמר ר' חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, דכתיב (נחמיה י''ג, ט''ו): בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלַ‍ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד..
נחמיה בן חכליה נלחם קשות בחילול שבת שהיה בזמנו. הוא החליט לגזור גזירות חדשות בשבת, על כלים שאינם כלי אכילה, על מנת "להחזיר את העם אל אלוקיו". בדורות מאוחרים יותר, כאשר מצב שמירת השבת השתפר, החלו להקל בגזירות אלו, כמתואר בהקדמה. 
אמר רבי אלעזר: קנין, ומקלות, גלוסטרא, ומדוכה - כולן קודם התרת כלים נשנו.
רבי אלעזר שופך לנו אור על ההיסטוריה ההלכתית של מספר משניות, וקובע כי ארבע משניות שהגמרא מיד מפרטת אותן, נפסקו ונלמדו לפני ההיתר של גזירות הכלים. נפרט את ארבע המשניות:
קנין – דתנן (מנחות צ''ו.): לא סידור הקנין ולא נטילתן - דוחה את השבת.
הקינים היו מוטות העשויים מזהב, עליהם ישבו עשרה מתוך שנים עשר לחמים של לחם הפנים, על השולחן בבית המקדש (שני הלחמים הנוספים הונחו על השולחן ממש). קינים אלו גרמו ללחמים להישאר טריים ולא להתעפש במהלך כל השבוע (לחמים נשארו משבת לשבת, ורק כאשר עשו חדשים הורידו את הישנים, לאכילת הכוהנים של אותו משמר). קבעה המשנה במנחות, כי קינים אלו, למרות היותם ''כלי שמלאכתו להיתר'' (לא עושים בהם מלאכת איסור), אסורים בטלטול בשבת. אין לסדר אותם על גבי השולחן, ואין להסירם מן השולחן במהלך השבת. הכהן היה מורידם טרם כניסת השבת, ומניח את הלחמים אחת על השניה. הלחמים החדשים החליפו את הישנים, וגם הם הונחו אחת על השניה עד מוצאי שבת (במשך השבת הלחמים לא התעפשו, כיוון שזהו זמן קצר יחסית), ואז החזירו את הקינים, ושמו עליהם את הלחמים, כדי שיפרידו ביניהם במהלך השבוע. משנה זו כאמור נשנתה לאחר גזירת נחמיה ולפני מתן ההיתרים של הכלים. 
מקלות דתנן (פסחים ס''ד.): מקלות דקין חלקין היו שם, ומניחו על כתפו, ועל כתף חבירו - ותולה ומפשיט.
אמר רבי אלעזר: ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מניח ידו על כתף חבירו, ויד חבירו על כתפו, ותולה ומפשיט.
המשנה השניה עוסקת בהפשטת העור של קרבנות פסח, ביום ארבעה עשר בניסן, יום שחיטת והקרבת הקרבן. באותן מספר שעות בודדות, מהצהרים ועד הערב, כל עם ישראל הקריב קרבנותיהם, מצב אשר יצר ''לחץ'' מאוד גדול בבית המקדש. משכך, היו צריכים להוסיף ''מקומות הפשטה'' מאולתרים (בנוסף לווים שעל העמודים, עליהם היו מפשיטים במשך כל השנה). אם היה י''ד בניסן ביום חול, הרי שהיו לוקחים מקלות ומניחים אותם בין שני אנשים, עליהם היו שמים את הקרבן ומפשיטים אותו. רבי אלעזר הוסיף וציין שאם היה חל י''ד בניסן בשבת, לא לקחו את המקלות הנ''ל, אלא פשטו ידיהם של שני אנשים זה על כתפי חברו של זה, ועל הידיים היו מניחים את הקרבן ומפשיטים אותו. 
גם ''גזירה המקלות'' הייתה לאחר גזירת נחמיה ולפני היתר הכלים. 
גלוסטרא, דתנן (כלים י''א, ד'): אנגר שיש בראשו גלוסטרא, רבי יהושע אומר: שומטה מן פתח זה, ותולה בחברו בשבת. רבי טרפון אומר: הרי הוא ככל הכלים, ומיטלטל בחצר.
המשנה השלישית עוסקת ב''מפתח'' של דלת (אנגר) אשר היה רחב בצידו האחד (צד זה נקרא גלוסטרא) והשתמשו בגלוסטרא לשימוש נוסף של כתישת שום. אנגר זה מוגדר ככלי שמלאכתו להיתר (לפתוח דלתות) ובכל אופן ישנה מחלוקת תנאים לגבי אופן טלטולו. רבי יהושע סובר שיש לטלטלו מן הצד (שומט אותו על הרצפה וגורר אותו ממקום למקום) כיוון שלדעתו כלי זה נכנס לגזירת נחמיה בן חכליה ונאסר בטלטול (טלטול מן הצד לא נאסר בגזירת נחמיה), לעומתו, סבר רבי טרפון כי אנגר לא נכנס כלל לגזירת נחמיה, כיוון שנחשב כעין כלי אוכל, אשר כאמור לעיל (בהקדמה) לא נכלל בגזרתו של נחמיה. 
מדוכה - הא דאמרן.
למדנו בדף הקודם ברייתא הסוברת כי מדוכה (כלי לכתישת שום), כאשר אין בה שום – אין מטלטלין אותה. ולפי פשט הברייתא (לא לפי העמדות אביי ורבא שם, שהן העמדות דחוקות, כלשונו של רש''י אצלנו) מדובר באיסור טלטול עקב גזירתו של נחמיה בן חכליה.  
 

מהו המסר

אחד המקורות התנאיים אשר למדנו לעיל, שלפי רבי אלעזר עדיין נהגו בהם גזירות כלים של נחמיה, תיאר את הפשטת העור של קרבנות פסח הרבים אשר הקריבו בי''ד בניסן שחל להיות בשבת. נתייחס לשתי נקודות במשנה זו:
1. אלתורים – היה צורך גדול להספיק ולהכין אלפי קרבנות פסח אשר הוקרבו בזמן כל כך קצר, מבלי להתעלם מגזירת נחמיה האוסרת שימוש במקלות, בהם השתמשו בימי החול. מצב זה הביא את מביאי הקרבן לאלתר ''פתרונות יצירתיים'' ואמנם, כל שני אנשים, פשטו ידיהם על כתפי חברם, ובכך יצרו מעין ''מקל טבעי'' שעליו הפשיטו את הקרבנות. בהחלט, פתרון יצירתי ומעניין מאוד.
2. גם לאחר מציאת הפתרון, יישומו אינו פשוט כלל, הן מבחינה פיזית, כאשר הקרבן ''יושב'' על ידיהם של שני כוהנים, ובו זמנית עליהם להפשיט את עור הקרבן, אך לא פחות מזה הקושי המנטלי. למרות שכל אזור הקרבת הקרבנות בבית המקדש נראה בכל יום, ובוודאי ביום עמוס זה, כמו בית מטבחיים גדול, בכל אופן ביצוע פעולת הפשטה, ממש על הידים, וליד הראש והעיניים, נראה לא כל כך נעים וטריוויאלי לביצוע. בכל אופן, פעלו ועשו זאת במרץ רב.
החיים שלנו מייצרים לנו חדשות לבקרים אתגרים ומשימות לא רגילות. המצבים המשתנים, דורשים מאיתנו, למצוא פתרונות יצירתיים כדי לעמוד באותם אתגרים העומדים לפתחנו. כמו כן, לא תמיד קל ונוח לבצע את משימותינו.
נלמד מן הכוהנים לחפש ולמצוא פתרונות מאולתרים, ולעמוד במשימותינו, למרות שלא תמיד קל ונוח לבצעם


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]