פירגון / רפי זברגר

שבת קכג ע''א

הקדמה

המשנה הראשונה בפרק כל הכלים (קכ"ב:) עוסקת בדיני מוקצה. המשנה פותחת בכלל: כל הכלים ניטלים בשבת..., ומציינת שימושים של כלים המתירים טלטול של אותם כלים. בין היתר, למדנו את ההלכה הבאה:
מחט של יד - ליטול בו את הקוץ.
מחט קטנה המיועדת לתפירה (פעולה אסורה בשבת) מותרת לטלטול על מנת להוציא קוץ התקוע בבשר בן אדם.
 

הנושא

נלמד את הדיון בגמרא על דין המחט:
שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, מחט שניטל חררה או עוקצה - מהו?
שואלת הגמרא: אם המחט אינה שלימה, וניטל ממנה אחד הצדדים, או החור או החלק החד (עוקץ), ובאופן זה אין אפשרות להשתמש בה לשימוש הרגיל, האם גם אז מותר לטלטלה בשבת?
אמר ליה: תניתוה: מחט של יד - ליטול בה את הקוץ. וכי מה איכפת ליה לקוץ, בין נקובה לבין שאינה נקובה?
רב יוסף למד ממשנתנו כי אם המחט עדיין ''ראויה להוציא על ידה קוץ''' הינה מותרת בטלטול, שהרי זה הפרמטר הקובע בדין טלטול המחט. 
איתיביה: מחט שניטל חררה או עוקצה - טהורה.
מקשה הגמרא על תשובת רב יוסף ממשנה במסכת כלים הדנה בדיני טומאת כלים. שם נאמר על המקרה דנן (מחט שניטל הצד של החור, או צד העוקץ) כי המחט טהורה, בגלל שאינה נחשבת ככלי יותר. אם כן, לכאורה צריך להיות הדין דומה גם בהלכות טלטול בשבת, ותיאסר מחט זו כיוון שאינה כלי יותר (למדנו בתחילת המשנה כי כל הכלים ניטלים, ולכאורה נלמד מכאן כי מה שאינו כלי אינו ניטל).
אמר אביי: טומאה אשבת קרמית? טומאה - כלי מעשה בעינן, לענין שבת - מידי דחזי בעינן, והא נמי - חזיא למשקלא בה קוץ.
אביי דוחה את הקושיא וסובר כי אין להשוות בין דיני כלים בטומאה וטהרה, לדיני כלים בטלטול בשבת. בטומאה וטהרה כתוב בתורה בדיני טומאת כלים, בפרשת מטות (במדבר ל''א, נ''א): וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה, משמע כי כדי לטמא כלי הוא צריך להיות ''כלי לביצוע מעשה'', ומחט אשר ניטל חורה או עוקצה אינה ראויה למעשה יותר, ולכן אינה נטמאת. אך בשבת, הפרמטר הוא ''אפשרות שימוש בכלי'' ומכיוון שגם מחט שניטל חודה (ויש אומרים גם עוקצה) ניתן להוציא על ידה קוץ, הרי היא מותרת בטלטול בשבת. 
אמר רבא: מאן דקמותיב - שפיר קמותיב. מדלענין טומאה - לאו מנא הוא, לענין שבת - נמי לאו מנא הוא.
רבא דוחה את תשובת אביי, וסובר אין הבדל בפרמטרים בין דיני טומאה וטהרה לדיני שבת, ואם חפץ אינו נחשב לכלי בדיני טומאה (משום שאינו ''כלי מעשה''), הרי גם לא ייחשב ככלי לענין טלטול בשבת, ולכן מחט אשר ניטל חורה או עוקצה תהיה אסורה בטלטול בשבת. 
מיתיבי: מחט, בין נקובה בין שאינה נקובה - מותר לטלטלה בשבת. ולא אמרו נקובה, אלא לענין טומאה בלבד.
מקשה הגמרא על רבא מברייתא מפורשת הסוברת כמו אביי. נאמר שם כי גם מחט שניטל החור שלה - מותר לטלטלה בשבת, שהרי ניתן להוציא על ידה קוץ גם במצבה הנוכחי, והרי זו סתירה מפורשת לדברי רבא.
תרגמא אביי אליבא דרבא: בגולמי עסקינן. זימנין דמימלך עלייהו, ומשוי להו מנא. אבל היכא דניטל חררה או עוקצה - אדם זורקה לבין גרוטאות.
אביי מתרץ את הברייתא לשיטתו של רבא.. ואומר כי הברייתא המתירה מחט ללא חורה, עוסקת ב''מחט גולמית'', אשר עדיין לא הושלמה מלאכתה, ואמנם איננה נחשבת כלי לעניין טומאה וטהרה ולכן אינה נטמאת. לעניין שבת, אנו מתירים, כיוון שייתכן כי האדם המכין מחט זו, יתחרט מלעשות בה חור, וכל מטרתה יהיה להוצאת קוצים, ולכן מותר לטלטלה. אבל מחט שהייתה כבר מוכנה עם חור ועוקץ, יסבור רבא לשיטתו, כי כאשר ניטל החור או העוקץ – אנשים זורקים אותה ולכן יהיה אסור גם לטלטלה בשבת. 
 

מהו המסר

פירגון של רב אחד החולק על חברו, ובכל אופן משתדל ומסביר את דעת בר הפלוגתא שלו, כל פעם מרגשת אותי מחדש. בואו נדמיין לעצמנו, שני אנשים מתווכחים על נושא מסוים, כל אחד מביע את דעתו המנוגדת לדעת חברו. ה''רצון הפנימי'' של כל אחד מהם לחזק ולהוכיח כי דעתו – היא הנכונה והצודקת, ודעתו של זולתו אינה נכונה.
למרות זאת, אנו רואים בקטע שלמדנו זה עתה, כי אביי, בר פלוגתא של רבא, בדין המחט בשבת, דווקא מסביר את דעתו של... רבא. זה מרגש, כיוון שזו הוכחה ניצחת, לטיב הדיון ההלכתי והוויכוח ביניהם. אין אחד מהם מבקש ''לנצח'' את חברו ולהביסו בדיון, אלא דווקא ההיפך. כמיהה ושאיפה להגיע לאמת, ואם יש לאביי הסבר לדעת רבא, אין הוא מתבייש להציגה ולהסביר את דעת החולק עליו.
נלמד מדרכו זו של אביי: לא לחלוק לשם מחלוקת, לא לריב לשם מריבה, לא לבקש ''לנצח'' את השני, אלא לשאוף כל הזמן להגיע לאמת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]