גמישות בפעולה / רפי זברגר

שבת קכב ע''א-ע"ב

הקדמה

במשנה הקודמת למדנו על איסור ''אמירה לנוכרי'' בשבת. במשנה האחרונה בפרק, אנו לומדים כיצד לנהוג במקרה שהנוכרי עשה כבר מלאכה. המשנה מפרטת שלוש דוגמאות, אך עיקרון אחד לכולם: אם הנוכרי פעל לצורכי עצמו – מותר ליהנות מפעולתו, ואם פעל למען היהודי – אסור מדרבנן ליהנות מפעולה זו, אלא רק במוצאי שבת ''בכדי שיעשו'' (שיעור הזמן לבצע פעולה זו במוצאי שבת). הגמרא דנה בתחילתה על הצורך בהבאת שלוש דוגמאות במשנה. 
1. נכרי שהדליק את הנר - משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל - אסור.
אם הנוכרי הדליק נר לצורך עצמו – מותר להשתמש לאור הנר, לצורך ישראל – אסור. להשתמש לאורו. 
2. מילא מים להשקות בהמתו - משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור.
אם הנוכרי הוציא מים מרשות היחיד לרשות הרבים, לצורך עצמו – מותר להשתמש במים, לצורך ישראל – אסור. 
3. עשה נכרי כבש לירד בו - יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל - אסור.
אין לרדת מן הספינה בשבת, אם לא הייתה בתחום שבת (אלפיים אמה) מן החוף לפני השבת. לכן, אם הנוכרי עשה לצורכו, כבש כדי לרדת מן הספינה (פעולה האסורה בשבת) – מותר להשתמש בכבש, ואם עשה לצורך ישראל – אסור. 
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה נכרי כבש לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים.
המשנה מסיימת ב''מעשה רב'' ביחס לדוגמא השלישית. רבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה השתמשו בכבש שעשה נוכרי כדי לרדת מן הספינה ליבשה, כאשר הכבש לא נעשה עבורם. 
 

הנושא

הגמרא מביאה ברייתא המוסיפה ומסייגת את דין המשנה:
תנו רבנן: נכרי שליקט עשבים - מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. מילא מים להשקות בהמתו - משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. במה דברים אמורים - שאין מכירו, אבל מכירו - אסור.
קובעת הברייתא כי מותר לישראל להשתמש במלאכת נוכרי (האסורה בשבת), כאשר הוא ביצע זאת לצרכי עצמו, רק כאשר אין הישראל מכיר את הנוכרי, אך כאשר הישראל מכיר את הנוכרי - אסור להשתמש במלאכת הנוכרי. 
.. אמר מר: במה דברים אמורים - שאין מכירו, אבל מכירו – אסור. הא רבן גמליאל מכירו הוה?
מקשה הגמרא מן הברייתא על משנתנו: כיצד השתמשו רבן גמליאל והזקנים בכבש שעשה אותו נוכרי שהיה על ספינתם, הרי הם הכירו אותו (שט עימם בספינה), ולפי הברייתא כאשר מכירים – אין ליהנות ממעשה הנוכרי?
אמר אביי: שלא בפניו הוה.
אביי מעמיד את המקרה של רבן גמליאל במשנה, כאשר הנוכרי עשה את הכבש שלא בפני רבן גמליאל והזקנים, ומשכך – אנו מניחים שלא ביצע זאת לצרכם, ולכן מותר להם להשתמש בכבש. הנחת היסוד בתשובת אביי, כי סברת הברייתא בסייג שהציבה ''מכירו – אסור'' שאם מכירו, כנראה ביצע הנוכרי לצורך הישראל. לאור זאת קובע אביי, שאם הנוכרי ביצע זאת שלא לעיני הישראל, (גם אם מכירו), כנראה עשה זאת לצורך עצמו ולא לצורך ישראל. 
רבא אמר: אפילו תימא בפניו - נר לאחד נר למאה.
רבא חולק וסובר, כי גם אם עשה הנוכרי את הכבש בפני רבן גמליאל והזקנים, אין איסור להשתמש בו, כיוון שהכבש נעשה עבור כל באי הספינה, ואין הבדל בעשיית הכבש אם יש בן אדם אחד או הרבה בני אדם. משכך – פעולת הנוכרי לא בוצעה עבור ישראל דווקא, ולכן מותר להשתמש בכבש. זאת בניגוד לפעולות המצוינות בברייתא (ליקוט עשבים או מילוי מים), שם הפעולה משתנה לפי מספר המשתמשים (כמות עשבים לאדם אחד שונה מהכמות למספר אנשים).
נדלג לקושיא האחרונה בגמרא על שיטת רבא:
תא שמע: נר הדלוק במסיבה, אם רוב נכרים - מותר להשתמש לאורה, אם רוב ישראל – אסור, מחצה על מחצה - אסור.
הברייתא עוסקת בנוכרי שהדליק נר לחבורת אנשים. אם רוב האנשים או אפילו חציים היו יהודים – אסור להשתמש לאור הנר בשבת. דין זה קשה לרבא, שהרי רבא טבע את הכלל ''נר לאחד נר למאה'', ואם כן, גם אם היהודי מכיר את הנוכרי, מותר במקרה זה להשתמש לאור הנר, שהרי לא הדליק זאת לצורך הישראל דווקא, ומדוע אוסרת הברייתא?
התם נמי, כי מדלקי אדעתא דרובא מדלקי.
מסבירה הגמרא כי הברייתא מדברת כאשר הנוכרי הדליק את הנר עבור רוב החבורה. ולכן, אם הרוב (או מחציתם, מספק) יהודים – הרי שהדליק את הנר עבורם, ולכן אסור להשתמש לאורו. העיקרון של התשובה: אם ידוע כי המלאכה בוצעה עבור ישראל, גם כאשר ''נר אחד נר למאה'' אזי אסור להשתמש במלאכה זו. 
שמואל איקלע לבי אבין תורן, אתא ההוא נכרי אדליק שרגא - אהדרינהו שמואל לאפיה, כיון דחזא דאייתי שטר וקא קרי, אמר: אדעתא דנפשיה הוא דאדליק - אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא.
הגמרא מסיימת בסיפור מעניין על שמואל, אשר נקלע לביתו של אבין תורא (שם מקום מגוריו). בתחילה, ראה שמואל כי הנוכרי מדליק נר, וחשב כי הוא עושה זאת עבורו, לכן הפנה את ראשו ולא נהנה מן הנר. לאחר מכן, שם לב כי הנוכרי משתמש בנר לבחון שטר כסף עבורו – הבין כי ההדלקה בוצעה עבור עצמו, ולכן מאותו רגע החזיר את פניו ונהנה מן הנר.
 

מהו המסר

למדנו זה עתה, כי שמואל כאמור חשב בתחילה שהנוכרי הדליק את הנר עבורו ולכן הפנה את פניו, כדי לא ליהנות מן הנר. לאחר מכן, כאשר ראה את הנוכרי משתמש בנר לצרכיו הפרטיים (קורא בשטר שלפניו) הבין כי טעה, והנוכרי הדליק את הנר לצרכי עצמו, ולכן מותר לו להשתמש לאור הנר, ואז היפנה את פניו והשתמש לאורו.
אנו לומדים מכאן על ''גמישות בפעולה''. אין להיות נעולים על דרך פעולה ולא להסתכל ימינה ושמאלה, אולי השתנו התנאים, אולי ההבנה הראשונית לא הייתה נכונה. יש לפתוח עיניים חדשות לבקרים, ולהתבונן ולבדוק את עצמינו, האם ההחלטות שהחלטנו אמש עדיין נכונות גם להיום, או שמא השתנתה המציאות ויש להתאים את עצמנו למצב החדש.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]