לבקש ללמוד / רפי זברגר

שבת קכא ע''א-ע"ב

הקדמה

נלמד את המשנה השניה בעמוד א', הדנה בדיני גרמא בשבת:
כופין קערה על גבי הנר - בשביל שלא תאחוז בקורה,
כאשר ישנו נר דולק ויש חשש שמא הנר ידליק קורה הסמוכה לו, מותר לכפות על הנר קערה של חרס (ולא של מתכת, משום איסור הבערה) כך שיישאר מעט אוויר. שהרי אם יכסה באופן מושלם, יגרום לכיבוי מיידי (מחוסר חמצן לנר), וזו כמובן פעולה אסורה (כיבוי). 
המשנה עוסקת במקרה שאין סכנת נפשות, שהרי במקרה של סכנה - מותר לעשות כל דבר על מנת להציל נפשות. 
ועל צואה של קטן.
יוסבר בהמשך, לאור דיון בתחילת גמרא. 
ועל עקרב - שלא תישך.
הכופה קערה על עכבר אינו עובר משום צידה, שהרי מדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה (אינו צריך את העקרב, וכל מטרת צידתו אינה אלא כדי שלא תישך). משנתנו סוברת כרבי שמעון הפוסק כי מלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור. ובמקרה שלנו אף מותר לכתחילה כיוון שיש חשש פיקוח נפש (עקיצת העקרב).
אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני לו מחטאת:
רבי יהודה מספר על רבן יוחנן בן זכאי אשר אמר לאדם שכפה כלי על עקרב, כי יש חשש לאיסור דאורייתא של צידה. רבן יוחנן בן זכאי סובר כשיטת רבי יהודה, המחייב בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. 
 

הנושא

רב יהודה, ורב ירמיה בר אבא, ורב חנן בר רבא איקלעו לבי אבין דמן נשיקיא. לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא -אייתו להו פורייתא, לרב חנן בר רבא - לא אייתו ליה.
שלושה חכמים נקלעו לביתו של רבין, אשר גר במקום הנקרא נשקיא. משרתי אבין הביאו מיטות (כדי לשבת עליהן) לרב יהודה ולרב ירמיה, ולא הביאו מיטה לרב חנן. ככל הנראה, אבין לא החשיב את רב חנן לתלמיד חכם (!).
אשכחיה מתני ליה לבריה: ועל צואה של קטן - מפני קטן.
שמע רב חנן כי אבין עסק בלימוד עם בנו, בדין צואה של משנתנו, והסביר לו כי מדובר בצואה של קטן, ומטרת כפיית הקערה על צואה זו, כדי שהקטן לאת יתעסק ויתלכלך מהצואה. 
אמר ליה: אבין שטיא, מתני שטותא לבניה. והלא היא עצמה מוכנת לכלבים!
רב חנן, אשר נפגע מן היחס שקיבל בביתו של אבין (לא הביאו לו מיטה לשבת עליה) הקניט את אבין על לימוד זה לבנו, ואמר לו כי הוא ''שוטה'' ו''לימד שטות לבנו''. שהרי אם מדובר בצואה של קטנים, היא כלל וכלל אינה מוקצה שהרי כלבים אוכלים אותה, ולא היה צריך לכפות עליה כלי, אלא ניתן היה לקחתה בידיים.
וכי תימא דלא חזיא ליה מאתמול? 
מנסה הגמרא לדחות את הסברו של רב חנן, ולומר כי גם צואת קטן ייתכן שתהיה אסורה מדין נולד, שהרי הצואה לא הייתה בפנינו אתמול אלא ''נולדה'' בשבת, ולכאורה אמורה להיות אסורה. 
והתניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין - הרי הן כרגלי כל אדם.
דוחה הגמרא את הדחיה מכוח ברייתא אשר פוסקת כי מי נהרות ומעיינות, הזורמים כל העת – מותרין בשבת. זאת למרות שהמים לא היו שם לפני שבת (שהרי אלו מים חדשים), ולכאורה צריכים להיות אסורים מדין נולד. בכל אופן מתירין להשתמש בהם, כיוון שהם ''לא קנו שביתה במקומן'', ומותר לטלטלן לכל מקום שהאדם ילך (ולא מוגבל בתחום שבת של אלפיים אמה). הסבר להיתר זה, כיוון שדעתו של אדם על המים הללו, למרות שלא היו בכניסת שבת – מותר להשתמש בהם. כך גם מסיקה הגמרא לגבי צואה. שהרי אדם ''יודע'' כי הילד הקטן יעשה צרכיו, ולכן אין הצואה אמורה להיאסר בשבת מדין נולד. 
ואלא היכי אתנייה?
לאחר ששמע אבין את ''התוכחה'' הקשה של רב חנן, שאל אותו: ובאמת, כיצד ניתן להסביר את דין הצואה במשנה?
אימא: בעל צואה של תרנגולים מפני קטן.
ענה לו רב חנן, כי המשנה עוסקת בצואה של תרנגולים, והקטן המוזכר במשנה, אינו אלא קטן המשחק בצואה זו. ומפני כן, התירו לכפות כלי על צואה זו, כדי שהקטן לא ישחק ויתלכלך מן הצואה. 
הגמרא דנה בהמשך, מדוע יש צורך לכפות בכלי על צואת התרנגולים, הרי ניתן לטלטלה בידיים מכוח דין ''גרף של רעי'' המתיר להסיר דבר מאוס אפילו ללא כלי. לכן, מעמידה הגמרא כי מדובר באשפה שבחצר הבית, ושם אין דין ''גרף של רעי''. 
 

מהו המסר

סיפור זה ''קשה לעיכול'' מכמה סיבות.
1. גם אם אבין חשב שרב חנן נחשב לפחות ידען וגדול בתורה כמו רב יהודה ורב ירמיה, מדוע השאיר אותו לעמוד, ולא דאג גם לו למיטה שיוכל לשבת עליה?
2. למרות כעסו (המוצדק) של רב חנן, נראה כי תגובתו הייתה ''קשה מידי''. הוא כינה את אבין ''שוטה'' המלמד ''דברי שטות'' לבנו. ייתכן כי הבן שלו היה לצידו, עובדה "המחזקת את הקושי" בתגובה זו.
למרות כל זאת, אנו לומדים על התגובה המדהימה של אבין, לאחר תוכחה קשה זו של רב חנן: ואלא היכי אתנייה?
שאלה פשוטה ותמימה המבקשת לומר כי הוא הבין שטעה, ומבקש ללמוד מרב חנין, כיצד היה אמור ללמד את בנו.
אם בנו עדיין עמד לצידו, הרי ששאלה זו עוד יותר מדהימה. אינו חושש מזלזול של הבן באביו, אלא פשוט מבקש ללמוד ולדעת. נלמד מכך ''לקבל תוכחות'' גם כשהן קשות, ולנסות תמיד לבקש לדעת וללמוד כיצד עלינו לנהוג.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]