האם בסיום מסכת תמיד יש סעודת מצווה?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת קיח ע"ב
ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה – עבידנא יומא טבא לרבנן.
ב"בירור הלכה" מובא שמאמר זה של אביי הוא אחד המקורות למנהג לעשות סעודה בסיום מסכת, וכותב המהרש"ל שזוהי סעודת מצווה, ואף מי שלא למד מצווה שישמח ביחד עם מסיים המסכת, שהרי אביי עשה סעודה והזמין את התלמידים למרות שלא כולם למדו את כל המסכת. מקור נוסף למנהג זה יש במסכת בבא בתרא (קכא,ב, וכן בסוף מסכת תענית), שם מוסבר שט"ו באב הוא יום טוב משום שבו פסקו מלהביא עצים למערכה, ומסביר הרשב"ם שהיו שמחים מכיוון שהשלימו מצווה גדולה כזאת, על פי זה כותב הנמוקי יוסף שיש לשמוח ולעשות משתה ויום טוב כשמשלימים מצווה, וכותב המהרש"ל שאין לך מצווה גדולה מהשלמת ספר או מסכת, בפרט כשכוונתו להתחיל ללמוד ספר אחר.
על פי זה פסק הגר"ע יוסף זצ"ל (יבי"א ח"א סימן כו אות ט) שלאו דווקא מסכת גמרא, אלא גם מי שלמד מסכת משנה עם פירוש בהבנה – בסיומו זוהי סעודת מצווה, אולם לא מי שלמד משנה בגרסה בעלמא.
לעומת זאת הגר"ח קנייבסקי שליט"א פסק שאפילו מי שלמד מסכת תמיד, שעל שלושה פרקים ממנה יש גמרא ואילו על חמשה פרקים אין גמרא, אלא רק משנה – אין זה נחשב סיום שמצדיק סעודת מצווה, אלא רק מסכת שיש גמרא על כל פרקיה. בעניין זה הגרי"ש אלישיב זצ"ל סבר שסיום על מסכת תמיד נחשב כמו כל סיום מסכת של גמרא שהסעודה בסיומה היא סעודת מצווה.
