ראיית העתיד / רפי זברגר

שבת קיז ע''א

הקדמה

אנו ממשיכים בדיני הצלה מן הדליקה, והמשנה בדף שלנו עוסקת בהצלת מזון. לכאורה אין בעיה להציל כל כמות של אוכל שהרי מדובר על הוצאה מן הבית לחצר שנעשה בה עירוב חצרות, ואמנם הגמרא תדון בכך מיד בתחילתה. 
עיקרון של המשנה: מותר להציל אוכל הנצרך לאותה שבת ולא יותר, ולכן תלוי מתי אירעה הדליקה שבעקבותיה מבקשים להציל את המזון.
מצילין מזון שלוש סעודות. הראוי לאדם – לאדם, הראוי לבהמה - לבהמה.
כיוון שאנו מחויבים לאכול שלוש סעודות בשבת, התירו חכמים להציל מזון ושתיה כפי הצורך למספר הסעודות הנשאר עד סוף השבת, לצורכי כל בני הבית. ואם ישנם בעלי חיים – מותר להציל גם מזון "לסעודתם".
כיצד? נפלה דליקה בלילי שבת - מצילין מזון שלוש סעודות, בשחרית - מצילין מזון ב' סעודות, במנחה - מזון סעודה אחת.
אם הדליקה נפלה בערב שבת, כל עוד לא אכלו בערב - מותר להציל מזון שלוש סעודות לכל השבת. כנ''ל בשעות הבוקר של השבת, אם טרם אכלו סעודת הבקר – מותר להציל מזון שתי סעודות אשר טרם נאכלו באותה שבת. 
ואם הדליקה נפלה בשעות אחר הצהריים טרם סעודה שלישית – מותר להציל מזון סעודה אחת. 
רבי יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות.
כיוון שבעיקרון אין איסור בהוצאת האוכל בשבת לחצר (כנכתב לעיל), רבי יוסי משתמש בעיקרון של ''לא פלוג'', וכל עוד יש לפחות סעודה אחת אשר טרם נאכלה, הוא מתיר להוציא בכל מקרה שלוש סעודות. אם כבר אכל גם סעודה שלישית, הרי שניכר בעליל כי כל פעולותיו אינן אלא הכנה משבת לחול, ובמקרה כזה, גם רבי יוסי אוסר להוציא מזון. 
 

הנושא

מכדי בהיתרא קטרח, נציל טפי?
כמתואר לעיל, הגמרא מיד שואלת מדוע הגבילו חכמים את כמות המזון המותר בהצלה מן הדליקה, והרי אין כל איסור בהוצאה זו?
אמר רבא: מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה - אתי לכבויי.
מתרץ רבא כי זו גזירת חכמים: יש חשש, שאם נתיר לאדם להוציא מזון ללא הגבלה – מתוך בהלה ורצון להציל כמה שיותר יבוא לכבות את הדליקה בשוגג, ויעבור על איסור דאורייתא (לפי חלק מן הראשונים) של כיבוי. 
אמר ליה אביי: אלא הא דתניא: נשברה לו חבית בראש גגו - מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף. התם - מאי גזירה איכא?
לאחר תשובת רבא המלמדת אותנו כי בדברים מותרים לכאורה, אנו חוששים וגוזרים משום חשש בהלה, אשר עלולה לגרום לעבור על איסור דאורייתא, מקשה אביי מברייתא אחרת, המדברת גם על ''פעולה מותרת'' של הצלת יין מחבית שנשברה בראש הגג, ואדם מניח כלי מתחת כדי לקלוט את היין הנשפך מן החבית. גם שם אסרו חכמים להרבות בכלים, והתירו לבצע זאת רק בכלי אחד ולא יותר. מקשה אביי: הרי גזירת כיבוי, כהסבר רבא לא שייכת במקרה זה, אם כן, מה הסיבה לאיסור ריבוי כלים?
הכא נמי - גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים.
מתרצת הגמרא, כי גם שם יש ''חשש בהלה'' (הצלת היין היקר) העלולה לגרום לכך שיביא כלים נוספים דרך רשות הרבים, פעולה האסורה מדאורייתא (הוצאה מרשות לרשות).
 

מהו המסר

רגעי לחץ ובהלה עלולים לגרום לאדם לבצע דברים שהוא בעצם אינו מעוניין לבצעם. רק בגלל הלחץ, והחששות מהתוצאות הגרועות הצפויות, הוא פועל ועושה פעולות ללא בקרה וללא שליטה. במקומות אלו ''נכנסים'' חכמים ומבינים את המצב, וגוזרים מראש גזירות מסוימות, כדי שלא נגיע לתוצאות לא רצויות. כך בהצלת מזון מפני הדליקה – מותר להציל בשבת אך ורק מזון לאותה השבת. וכך בהצלת היין בעת שבירת החבית – מותר להביא רק כלי אחד להצלה. חוכמת החכמים היא לחזות מראש את התוצאות, ולהתכונן לכך על ידי הלכות מוגדרות וידועות מראש, אשר תמנענה את הפעולות האסורות.
כך גם פועל הצבא בתרגולים רבים המבוצעים במשך כל השנה, כדי להגיע ל''מצבי אמת'' ולפעול לפי אותם כללים שתרגלנו עוד ועוד. וכן, כל ''גוף גדול אשר מכבד את עצמו'' מגדיר לעצמו כללים וסייגים לכל מצב עתידי, ומתרגל אותם ''בימים שקטים'', כדי להיות מוכנים לעת צרה.
וכך גם מומלץ לכל אחד מאיתנו, ''לראות את העתיד'', לחשוב על מה שעלול לקרות בזמן הקרוב, וכן גם בזמן רחוק. לחשוב, כיצד להיות מוכנים ולעשות הכול כדי שלא נופתע בעתיד. ניתן לומר כי כל ''עבודת ה'' שלנו היא בעצם הכנה והשתדלות לקראת יום הדין העומד בפני כל אחד ואחד.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]