טעינו / רפי זברגר

שבת קטו ע''א-ע''ב

הקדמה

בעמוד א' למדנו את המשנה הראשונה של פרק ששה עשר:
כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן, ובין שאין קורין בהן.
ספרי תורה, נביאים וכתובים (כתבי הקודש) מותר להצילם בשבת מפני הדליקה, אפילו בספרים שאינם נקראים בקריאת התורה וקריאת ההפטרה. 
אף על פי שכתובים בכל לשון - טעונים גניזה.
גם ספרים הכתובים בלשונות שאינם לשון הקודש, שנראה להלן בגמרא דעה האוסרת לקרוא בהם, בכל אופן יש לגנוז אותם (קבורה או הנחה ''במקום מכובד'').
ומפני מה אין קורין בהם? מפני ביטול בית המדרש:
המשנה מסיימת ומנמקת את הדין שלמדנו ברישא על "ספרים שאינם נקראים בשבת", ומסבירה כי זה משום ''ביטול בית המדרש''. רשי'' בתחילת המשנה מסביר כי הדרשנים היו דורשים בשבת הלכות חשובות, לבעלי בתים שהיו עסוקים במשך כל השבוע לפרנסתם, ואם הם יקראו ב''כתובים'', אשר ''מושכים את הלב'', יפספסו ולא ישמעו את אותן הלכות חשובות. לכן, נאסר לקרוא בכתובים במשך השבת. 
בתחילת הגמרא למדנו על מחלוקת אמוראים:
איתמר: היו כתובים תרגום או בכל לשון, רב הונא אמר - אין מצילין אותן מפני הדליקה, ורב חסדא אמר - מצילין אותן מפני הדליקה.
כתבי הקודש הכתובים בלשון שאינה לשון הקודש, רב הונא פסק שאין להצילם בשבת מפני הדליקה, ורב חסד סבר כי מצילים אותם בשבת. הגמרא תדון בהמשך, ביחס בין מחלוקת זו לדין שלמדנו ברישא של משנתנו. 
אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן - דכולי עלמא לא פליגי דמצילין. כי פליגי אליבא דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן: רב הונא אמר - אין מצילין, דהא לא ניתנו לקרות בהן. רב חסדא אמר – מצילין, משום בזיון כתבי הקדש.
הגמרא מקשרת בין מחלוקת אמוראים אצלנו, למחלוקת במסכת מגילה (ח:) שם פסק תנא קמא כי אין לקרוא בספרי קודש הכתובים בלשון אחרת, ורבן שמעון בן גמליאל פסק כי מותר לקרוא בהם. קובעת הגמרא כי מחלוקת רב הונא ורב חסדא אינה אלא לשיטת תנא קמא, האוסרת לקרוא בספרים אלו. רב הונא סובר: אין קוראים = אין מצילין. רב חסדא פוסק כי למרות שאין קוראים בספרים אלו, מותר להצילם כדי לא לבזותם. (לדעת רשב''ג בוודאי שמותר להציל).
 

הנושא

נרחיב בדיון נוסף בגמרא על הצלה מפני הדליקה:
בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא: היו כתובין בסם, ובסיקרא, בקומוס, ובקנקנתום בלשון הקדש, מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין.
ריש גלותא שאל את רבה בר רב הונא, האם מותר לקרוא בספרי הקודש (תורה, נביאים וכתובים) הכתובים בצבעים אשר ''אינם מתקיימים'' (במקום בדיו אשר מתקיים), ואם כן – מותר גם להצילם בשבת קודש, או שמא, אין לקרוא בספרים אלו (לא מכובד לקרוא בספר אשר עתיד כתבו להימחק), ולכן גם לא יצילו אותם בשבת. 
תיבעי למאן דאמר מצילין, תיבעי למאן דאמר אין מצילין. תיבעי למאן דאמר אין מצילין: הני מילי היכא דכתיבי תרגום ובכל לשון, אבל הכא, דכתיבי בלשון הקדש – מצילין, או דילמא: אפילו למאן דאמר מצילין: הני מילי היכא דכתיבי בדיו – דמיקיים, אבל הכא, כיון דלא מיקיים - לא.
מוסיף ומסביר ריש גלותא את שאלתו ואומר כי הספק הוא בין לרב הונא ובין לרב חסדא, במחלוקתם לעניין תרגום (לארמית) וספרים הכתובים בלשון אחרת, שאינה לשון הקודש. ייתכן כי רב הונא אשר פסק שאין להציל תרגום, יסבור כאן (ספרים הכתובים בצבע הנמחק) כי יש להצילם, כיוון שהם כתובים בלשון הקודש. וכן ייתכן כי רב חסדא אשר פסק שיש להציל ספרי תרגום, יסבור כאן שאין להציל, כיוון שהכתב לא מתקיים. 
אמר ליה: אין מצילין.
ענה לו רבה בר רב הונא כי אסור להציל (כנראה מכוח הפסק שאין לקרוא בספרים אלו).
והא רב המנונא תנא: מצילין?
הקשה עליו ריש גלותא מתוך ברייתא אשר נשנתה בשם רב המנונא, כי מותר להציל ספרים אלו. 
אמר ליה: אי תניא - תניא.
השיב לו רבה בר רב הונא ואמר, אם אמנם יש ברייתא הפוסקת שמותר להציל – אני חוזר בי ופוסק כי מותר להציל. 
מאי תניא? אמר רב אשי, כדתניא: אין בין ספרים למגילה, אלא שהספרים - נכתבים בכל לשון, ומגילה עד שתהא כתובה אשורית, על הספר ובדיו. 
רב אשי מצטט את הברייתא אשר היוותה מקור לדברי ריש גלותא, שם נפסק כי יש לכתוב מגילה בדיו, אבל ספר תורה ניתן לכתוב גם בצבע מחיק (סם, סיקרא ועוד). ואם ניתן לכתוב כך ספרי תורה, כנראה שמותר גם לקרוא בהם, ומכוח זה מותר גם להצילם. 
 

מהו המסר

1. כדאי להפנים את המושג המעניין של ''ביטול בית המדרש'' אשר למדנו במשנה, גם מחוץ לכותלי בית המדרש. להתייחס בכבוד רב לזמן שלנו, ולהשתדל לנצלו לטובה כמה שיותר.
2. המשפט הפשוט ''אי תניא – תניא'' מגלם בתוכו כוחות גדולים וחשובים. מדובר ברבה, בנו של רב הונא, אשר נשאל על ידי ריש גלותא, האדם החשוב והנכבד ביותר בבבל. בעל סמכות מדינית, שיפוטית ובדרך כלל גם תלמיד חכם גדול. רבה השיב לריש גלותא, אך לאחר שהקשה שוב ריש גלותא מתוך ברייתא (יש להבין מדוע שאל ריש גלותא את רבה בר רב הונא, אם הכיר וידע את הברייתא, שלבסוף הקשה ממנה על רבה, אך לא נעסוק בכך). לא התבייש רבה בר רב הונא לחזור בו מדעתו הקודמת, ולומר בענווה גדולה ''אם כתוב – כתוב'' ולכן, דעתי אינה חשובה, ואני חוזר בי. רבה בר רב הונא, היה מוכר בענוותנותו הרבה, עד כדי שרבא התפלל בין היתר, שיזכה למידת ענווה כמו שהייתה לרבה בר רב הונא (מועד קטן כ''ה.).
נלמד מכאן, מעט צניעות וענווה, בין היתר בוויכוחים ובדיונים שאנו מנהלים. כמה קשה להגיד תוך כדי: טעיתי ואני חוזר בי. משפט פשוט אך קשה מאוד ליישום. נלמד מרבה בר רב הונא, לנסות ולא להתבייש מלומר משפט זה, אם וכאשר ניווכח כי עמדתנו שהצגנו בדיון איננה נכונה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]