עם האוכל בא התיאבון / רפי זברגר

שבת קיד ע''ב

הקדמה

למדנו בדף קי''ג. את המשנה הבאה (משנה שנייה בעמוד):
מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת.
מותר לקפל בגדים או להציע מיטה לצורך אותה שבת, אפילו אם חוזר ומבצע אותה פעולה מספר פעמים באותה שבת. אבל אסור לקפל ולהציע מיטות לצורך זמן שאחרי השבת.
ממשיכה המשנה במחלוקת תנאים, לגבי יחס קדושת שבת לקדושת יום כיפור. האם שבת חמורה מיום כיפור או לא. 
רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום כיפור בשבת.
לדעת רבי ישמעאל שבת חמורה מיום כיפור, לכן אפשר להכין מיום כיפור לשבת אך אסור להכין משבת ליום כיפור. וכן, אפשר להקריב ביום כיפור (אשר חל להיות במוצאי שבת) חלבים של קרבנות אשר הוקרבו בשבת, אך אין להקריב בשבת, חלבים של קרבנות שהוקרבו ביום כיפור אשר חל ביום שישי. 
רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת.
רבי עקיבא חולק על העיקרון, וסובר כי קדושת שבת וקדושת יום כיפור שווה, ולכן אין גם להכין מיום כיפור לשבת, ואין גם להקריב ביום כיפור שחל להיות במוצאי שבת, חלבים של קרבנות אשר הוקרבו בשבת. 
 

הנושא

אמר רבי זירא: כי הוינא בבבל הוה אמרי הא דתניא, יום כיפור שחל להיות ערב שבת - לא היו תוקעין, ובמוצאי שבת - לא היו מבדילין, דברי הכל היא.
מספר רבי זירא בתחילת עמוד ב', כי כאשר היה בבבל חשב שההלכות שאין לתקוע תקיעות לכבוד שבת, ביום כיפור אשר חל ביום שישי, וכן ההלכה שלא מבדילים ''בין קודש לקודש'' במוצאי שבת שחל להיות ביום כיפור – הלכות אלו הם לפי כולם, ואין מחלוקת בדינים אלו. 
כי סליקנא להתם, אשכחיתיה ליהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, דיתיב וקאמר, רבי עקיבא היא. דאי רבי ישמעאל, כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים – ליתקע, כי היכי דליהוי ידעי דחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים.
והמשיך לספר רבי זירא, כי כאשר הגיע לארץ ישראל, שמע את יהודה בנו של רבי שמעון בן פזי, אשר קבע כי הלכות אלו הן רק לשיטת רבי עקיבא, הסובר במשנתנו כי קדושת יום כיפור וקדושת שבת חד הן. שהרי לפי רבי ישמעאל במשנתנו, המבדיל בין קדושת שבת לקדושת יום כיפור, ''יש עניין'' לתקוע ביום כיפור אשר חל להיות בערב שבת, כדי לדעת להבדיל בין הקדושות. הבדל זה יבוא לידי ביטוי בשנים בהם יחול יום כיפור ביום ראשון, ואז יהיה מותר להקריב חלבים של שבת במוצאי שבת (ערב יום כיפור).
ואמינא ליה אנא: כהנים זריזין הן!
רבי זירא מספר, כי הוא דחה את סברתו של יהודה בן רבי שמעון בן פזי, שהרי כוהנים ''לא צריכים תקיעות'' להזכיר להם כי מותר להקריב חלבים של קרבנות שבת ביום כיפור (שחל להיות ביום ראשון), שהרי ''כוהנים זריזים'' ויודעים לבד את ההלכות הללו, ללא תזכורת של תקיעות. 
אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: מי אמרינן כהנים זריזין הן? והתנן: שלש - להבטיל את העם ממלאכה, שלש - להבדיל בין קודש לחול.
מר קשישא מקשה על הנחת רבי זירא כי הכוהנים היו זריזין ולא צריכים תקיעות לתזכורת, מן המשנה במסכת סוכה (נג:) שם למדנו על התקיעות שהיו תוקעים ביום שישי, ובין היתר תקעו שלש תקיעות להבדיל בין קודש לחול – כנראה לצורך הכוהנים. אם כן, אנו רואים במשנה זו, כי כוהנים ''לא כל כך זריזים'' וזקוקים לתקיעות המזכירות. 
כדאמר אביי - לשאר עמא דבירושלים, הכא נמי - לשאר עמא דבירושלים.
שם נאמר בגמרא, כי שלוש תקיעות אלו, נועדו ''עבור העם'' ולא עבור הכוהנים, ולכן גם אצלנו נוכל לומר אותו דבר. 
וליתקע - כי היכי דלידעי, דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה?
חוזרת הגמרא לדון על הדין בברייתא, כי לא תקעו ביום כיפור אשר חל להיות בערב שבת. שואלת הגמרא: מדוע באמת לא תוקעים? הרי התקיעות יכולות להזכיר לנו כי מותר ''לקנב ירק'' (לפי רש''י מדובר בניתוק עלים מתוך ירק) לקראת סוף יום כיפור שחל ביום שישי, כדי לחתוך אותם ולאוכלם בצאת הצום
כיוון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, לא גזרו עליו ביום כיפור. מטרת ההיתר מבוטאת יפה בפירוש רש''י בהמשך העמוד:
... ובשאר יוה"כ שרי לעגמת נפש, ואף על גב דכתיב ביה נמי "שבתון" – שבות, לאו ממלאכה הוא, אלא מכל דבר המעכב מלהתענות, מדסמכינן ל"ועניתם".
רש''י מסביר כי ההיתר לקניבת ירק ביום כיפור (יש מחלוקת בדבר, אך אנו לפי הדעה המתירה), משום ''עגמת נפש''. כלומר האדם רעב מחמת עינוי יום כיפור, ומתעסק בהכנת הירק לקראת אכילתו לאחר הצום, פעולה זו גורמת לתוספת עינוי. ומכיוון שיש מצווה להתענות ביום כיפור, התירו חכמים איסור דרבנן זה כדי להוסיף עינוי. 
הגמרא בהמשך מביאה שני תירוצים לקושיא זו.  

מהו המסר

מדברי רש''י הנפלאים הללו ניתן ללמוד עיקרון מאוד מעניין לחיים. כאשר אדם חושק בדבר מה ולא מקבלו, הרי זה בגדר ''עינוי'' עבורו. בשעות אחר הצהריים של יום כיפור, כאשר עברו שעות רבות ללא אכילה ושתייה, האדם כמה ומעוניין כבר לאכול דבר מה. ולאור האמרה הידועה כי ''עם האוכל בא התיאבון'', הרי שהעיסוק באוכל מגדילה ומעצימה את חשקו ותאבונו. לאור עיקרון זה נשתדל מאוד לא להביא למצבים אלו לאנשים (או ילדים) סביבנו. אם אנו יודעים שאדם מאוד רוצה דבר מה, רצוי להימנע מלהציג לו או לדבר עליו, כדי לא לצערו יתר על המידה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]