דיוק וחידוש ברש"י

מסכת שבת דף קיב

עמוד ב

רש"י חמורו דר' פנחס. מפורש בהכל שוחטין (חולין דף ז.) ודרבי חנינא במסכת תענית (ד' כד.):

עיין במסורת הש"ס שתמה על מ"מ וגם מביא גירסא בגמרא לשנות את השם
וצריך לשים ליבנו להבדל בלשונו של רש"י הקדוש - חמורו דר' פנחס מפורש בהכל שוחטין, ורש"י גם הופך מהסדר בגמרא מקדים את חמורו של רבי פינחס לחמורו של רבי חנינא אף שבגמרא איתא להיפף ואף לפי המראה מקומות היו ראוי להקדים את רבי חנינא דמסכת תענית קדמה למסכת חולין, עוד קשה שרש"י מקדים את רבי פינחס דור שלישי לתנאים לרבי חנינא שהוא בדור הראשון.
והמראה מקום בחולין שרש"י כתב עליו "מפורש" הכוונה למאי דאיתא שם בגמרא בהמתן של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן ודלמא עישר עליהם ממקום אחר לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר אמר ליה חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה מאי בהמתן של צדיקים דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין ......
אקלע לההוא אושפיזא רמו ליה שערי לחמריה לא אכל וכו' והיות והוא מפורש בגמרא המעשה בחמור הקדים רש"י את רבי פינחס בן יאיר ומקורו.
ודרבי חנינא במסכת תענית אינו מפורש אלא דאיתא שם בדף כה ע"א ר' חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי אמרו ליה קא מפסדן אמר אי קא מפסדן ניכלינהו דובי ואי לא כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו וכו' סיפור זה הובא בהמשך לכמה סיפורי צדיקים ובהמותיהן שמחתחילם מהסיפור על ר' יוסי דמן יוקרת וחמורו, ואם העיזים של רבי חנינא שלא היו שלו כפי שכתוב בגמרא כך הקפידו על מאכלם בטח גם חמורו היה מקפיד, וההקפדה לא לאכול בשדות אחרים אפשר גם כך להשוותה לאכילת מעושר כפי שגם מושווים הסיפורים באבות דרבי נתן כדלהלן.

ואל תתמה מאחר אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, והרי דבריו נאמרו על "חמורים" ולא על שאר "בהמות" הרי שלזה נצטרך את הנאמר באבות דרבי נתן באותו מקום שמביא המסורת הש"ס וכך נאמר שם:
כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן היו חסידות. אמרו: גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים. שנאמר, (בראשית כד) "ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים". ואנכי פניתי הבית מתרפים. ומה תלמוד לומר ומקום לגמלים, מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי, עד שפינו כל העבודת אלילים מפניהם.

מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא, שגנבוהו לסטים, וחבשו את החמור בחצר, והניחו לו תבן ושעורין ומים, ולא היה אוכל ושותה. אמרו: למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר, עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה. והיתה מושכת והולכת, עד שהגיעה אצל ר חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו, שמע בנו קולה. אמר לו, אבא, דומה קולה לקול בהמתנו. אמר לו, בני פתח לה את הדלת, שכבר מתה ברעב. עמד ופתח לה הדלת, והניח לה תבן ושעורים ומים, והיתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן:

הרי לנו ראיה שאין העניין דווקא בחמורים אלא באופן כללי בהמותיהן של הצדיקים שצידקותם ניכרת החל מגמליו של אאע"ה

ויתכן שרש"י בכוונה התעלם מהמראה מקום באבות דרבי נתן כי היות ויש קצת דמיון בפתיחת המאמר "כשם שהצדיקים הראשוניםכך בהמתן" והוא מאמר תנאי של רבי נתן וכאן זה מאמר עצמי של רב זירא שהיה רבו של רב אבא בר זבינא כך מקורו בירושלמי ובבלי הפכו, הבין רש"י שרב זירא התעלם ממאמר זה שכנראה לא ראה אותו אולי ואכ"פ מפני זהירותו של רש"י העדיף את המקור שאיננו מדויק בתענית)
ואולי מזה שרש"י העביר את הרעיון באופן כללי ל "בהמתן של צדיקין" אאפשר להוסיף בעומק נוסף במאמר שאנחנו חמורים ("תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול, וכחמור למשאוי" (עבודה זרה ה ע"ב). ) ולא בהמתן של צדיקין שהשפעת הצדיק גורמת להם שאינם נכשלים וללא כוונה או ידע או חשיבה, כך שלהיות בהמתן של צדיקין זה לא דרגה יותר חשובה אלא עדיף להיות "חמור" רגיל.