יישור קו / רפי זברגר

שבת קיא ע''א

הקדמה

המשנה בעמוד א' ממשיכה לדון בדיני תרופות בשבת. כזכור, הכלל הוא שאם פעולה מסוימת נראית כמו תרופה, הרי היא אסורה משום גזירת ''שחיקת סממנין''. נלמד קטע ממשנה זו:
החושש בשיניו - לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא – נתרפא.
אסור לאדם הסובל מכאבי שיניים, לגמע את החומץ בפיו כדי להקל מעליו את כאביו, שהרי פעולה זו נראית ממש כלקיחת תרופה. אבל מותר לו לטבל את הלחם בחומץ ואז לאכול אותו, ובכך להקל מכאבי שיניו, שהרי בפעולה זו "לא ניכרת התרופה". נדון בהמשך באופן פעולת גמיעה.
 

הנושא

והתניא: לא יגמע ופולט, אבל מגמע ובולע.
מקשה הגמרא מברייתא על משנתנו. בברייתא נאמר כי מותר לגמוע ולבלוע, ולכאורה משנתנו אוסרת גם גמיעה אשר בליעה בסופה. שני תירוצים לקושיא זו (אחת נדחית בהמשך הגמרא).
אמר אביי: הכי תנן נמי מתניתין: מגמע ופולט תנן.
אביי מסביר כי יש להבין את המשנה באופן שונה, ואמנם המשנה אוסרת רק לגמע ולפלוט, אבל אם באמת בלע לאחר הגימוע – מותר, כפי שאמנם מפורש בברייתא. 
רבא אמר: אפילו תימא מגמע ובולע, כאן - לפני טיבול, כאן - לאחר טיבול.
רבא נשאר עם ההבנה הראשונית במשנה, כי מדובר גם על גימוע ובליעה, ובכל אופן משנתנו אוסרת כיוון שהיא מדברת על גימוע הנעשה לאחר האכילה. בזמן זה, הפעולה נראית לרפואה בלבד ולכן אסורה. בברייתא המתירה, מדובר שגמע לפני האוכל, ובזמן זה נראית הפעולה כמו ''מתאבן'' (אכילה מועטת לפני האוכל להגברת התיאבון) ולכן מותרת. 
ונימא מדלפני טיבול שרי, לאחר טיבול נמי שרי, דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הואיל.
ישנו מושג הלכתי הנקרא ''הואיל'', אשר משמעותו: הואיל והתרנו דבר מה במצב מסוים, נתיר את אותו דבר גם במצב אחר. שואלת הגמרא: והרי רבא סובר דין ''הואיל'' ומדוע שלא ניישם זאת גם אצלנו ונאמר: הואיל והתרנו לגמע בחומץ לפני הסעודה (נראה כ''מתאבן'') נתיר לגמע גם לאחר הסעודה. מוכיחה הגמרא כי רבא אכן סובר דין ''הואיל'':
דאמר רבא: ליכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור, הואיל דבשבת שרי – ביום כיפור נמי שרי.
דין שבת חמור מיום כיפור, שהרי בשבת מתחייבים בעונש סקילה על עבירה במזיד והתראה, וביום כיפור ''רק'' בכרת (עונש קל יותר מסקילה). פוסק רבא, כי מותר לאדם לטבול ''טבילה של מצווה'' ביום כיפור, הואיל והותרה פעולה זו גם בשבת. הינה אנו רואים כי רבא סובר דין ''הואיל''. 
הדר ביה רבא מהך.
מתרצת הגמרא כי לאחר שרבא קבע את הכלל ''הואיל'', חזר בו מתירוצו על הסתירה בין משנתנו והברייתא. אכן, הוא מסכים לתשובתו של אביי הקובעת כי המשנה אוסרת רק במגמע ופולט, אך במגמע ובולע מותר בין לפני האוכל ובין לאחריו.
ממאי דמהך הדר ביה, דילמא מההיא הדר ביה?
שואלת הגמרא: מניין שרבא חזר מהתשובה לסתירה בין משנתנו והברייתא, אולי הוא נשאר לסבור כי יש הבדל בין גמיעה לפני האוכל לגמיעה לאחרי האוכל. נאמר כי הוא חזר בו מן הכלל ''הואיל'', ובאמת יש איסור לטבול ביום כיפור, גם טבילה של מצווה (ולא אומרים ''הואיל'' ומותר בשבת יהיה מותר גם ביום כיפור).
לא סלקא דעתך, דתניא: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום כיפור:
הגמרא דוחה אפשרות זו, שהרי יש לנו ברייתא מפורשת המתירה לטבול טבילה של מצווה ביום כיפור. אם כן, לא ייתכן כי רבא יסבור שאסור לטבול. ואם מותר לטבול ביום כיפור כנראה שזה מדין ''הואיל'', ומשכך, אין ברירה אלא לומר שרבא חזר בו מתשובתו אצלנו. 
 

מהו המסר

ניתן אולי לומר כי כוונת דין ''הואיל'' אשר למדנו היום, הינה בבחינת ''לא פלוג''. אנו רוצים לפסוק ''באופן פשטני'' ולא לסבך ולחלק אלף ואחד חילוקים שונים ומשונים. ולכן, אם אנו מתירים פעולה מסוימת בזמן מסוים, ויש מצב אחר שהוא ''יותר קל'' (כמו יום כיפור ביחס לשבת לעניין מלאכות אסורות), הרי שלא נתחיל לחלק חילוקים שונים, אלא ''ניישר קו'' הלכתי ונאמר באופן קטגורי, כי טבילת מצווה מותרת גם בשבת וגם ביום כיפור.
כדאי ליישם את עיקרון ''יישור קו'' גם בעקרונות עבודה אפילו בחיי יומיום. שהרי אנו לא מעוניינים ''לסבך לנו את החיים'', ובכל רגע נחשוב מחדש, האם לעשות כך או אחרת. עדיף להמעיט בכללים ועקרונות, ולפשטן עד כמה שניתן, כדי ולהקל על מהלך חיינו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]