ניטל הודו ותפארתו / רפי זברגר

שבת קי ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם את הכלל של ''מאכלי רפואה'':
כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין מפני שהן לירוקה.
מותר לאדם לאכול מאכלים ולשתות משקים שאנשים רגילים לאכול ולשתות, גם אם הוא בעצמו אוכל ושותה אותם לרפואתו. מי דקלים וכוס עיקרין הם דוגמאות למשקה ומאכל שהם רק לרפואה, ולכן נאסרו בשבת.
הגמרא מפרטת את שלושת המרכיבים בהכנת ''כוס עיקרין'', הגורם לעקרות. מוסיפה הגמרא ואומרת כי אם מערבבים את שלושת המרכיבים ביין הרי זו תרופה לאשה זבה, ותוספת היין מקהה אותו, ובכך אינה נעשית עקרה. 
עבור מחלת הירקון, יש לקחת רק שני מרכיבים מתוך השלושה עם תוספת יין, ובכך מרפאים את הירקון, אך גורמים לעקרות. בהמשך מפרטת הגמרא עוד שנים עשר תרופות לאשה זבה, ושמונה תרופות נוספות למחלת הירקון. 
במאמר זה נתמקד על הדיון בגמרא בנושא כוס של עיקרין לרפואת מחלת הירקון. 
 

הנושא

הזכרנו בהקדמה כי ערבוב של שני מרכיבים מ''כוס של עיקרין'' בתוספת יין מרפאת את מחלקת הירקון אך גורמת לעקרות ואסורה בשבת. מסיקה הגמרא מדין זה, כי שימוש בתרכובת זו ביום חול מותרת, למרות שגורמת לעקרות. 
ומי שרי? והתניא: במניין לסירוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר (ויקרא כ''ב, כ''ד): וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ - בכם לא תעשו, דברי ר' חנינא.
הפסוק המצוטט בפרשת אמור מלמדנו כי אסור להקריב בהמות שנעקרו, ומן המילים וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ אנו לומדים כי אסור לעקור גם בהמות שלא לשם הקרבת קרבנות. משתי האותיות כֶם המיותרות לכאורה במילה וּבְאַרְצְכֶם (היה אפשר לשנות בארץ לא תעשו) לומד רבי חנינא כי אסור לעקור גם בני אדם, וזו לכאורה סתירה למסקנה שהסקנו ממשנתנו, המתירה לעקור בימי חול. 
הני מילי - היכא דקא מיכוין, הכא - מעצמו הוא. דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול - יטול כרבלתו ומסתרס מאליו.
מתרצת הגמרא, כי האיסור לעקור הוא רק בגרימת נזק במכוון לאברי ההולדה, אך אם אדם (או בהמה) שותים דבר מה, ובעקבות זה נהפכים לעקרים, אינו נאסר. מוכיחה הגמרא הלכה זו מדברי רבי יוחנן המתיר לקצוץ כרבולת של תרנגול, הגורמת לסירוס (בעקיפין).
והאמר רב אשי: רמות רוחא הוא דנקיטא ליה.
הגמרא דוחה את התשובה, לאור הסברו של רב אשי בדברי רבי יוחנן. הוא אומר כי התרנגול אינו נעקר באמת, כאשר קוצצים את כרבולתו. להבנת דברי רב אשי נעיין בפירוש הנפלא של רש''י למהות פעולת הקציצה:
דההוא לאו סירוס הוא, אלא רמות רוחא נקיטא ליה לתרנגול, ומשניטל הודו, הוא מתאבל ואינו משמש. אבל בסירוס אפילו ממילא אסור:
רש''י מתאר את "ההשפעה הפסיכולוגית" של קיצוץ כנפי התרנגולת. ומסביר כי התרנגול חש ש"כל הודו ותפארתו ניטל ממנו", ולכן היא ''מתאבל'' ואינו משמש יותר, ועל ידי כך נעשה עקר בפועל. לאור זאת אנו מבינים כי אם ''עוקרים ממש בידיים'' אין הדבר מותר כלל ועיקר. אם כך, חוזרת השאלה, כיצד אומרת המשנה (לפי הדיוק ממנה) כי מותר לעקור ביום חול?
אלא בסריס.
הגמרא מנסה להעמיד את משנתנו בשתי אוקימתות של סריס וזקן, אך הן נדחות. בסוף מעמידים את המשנה באישה שלפי דעה תנא קמא (יבמות ס''ה:) אינה מצווה בפריה ורביה, ולכן מותר לעקרה. 
 

מהו המסר

ההסבר המרתק של רב אשי בדברי רבי יוחנן מלמד אותנו עד כמה מצבי רוח יכול להשפיע על החיות והבהמות, וקל וחומר על בני אדם. התרנגול ''מרגיש'' כי כל כוחו ואונו מגיע מקיום כרבולת על גופו. היא הנותנת לו את ''הכוח לחיים''. היא המדרבנת אותו לפעול ולפרות עוד ועוד. ואם הכוח המניע הוסר ממנו, וקיצצו את כרבולתו, הרי ש''אין לו חיים''. אין לו כוחות ומוטיבציה לפעול. אינו מעוניין יותר לפרות ולרבות, ולכן אינו משמש יותר.
אם פעולות כאלו יכולות להשפיע כל כך על תרנגול, מה נאמר על השפעות פסיכולוגיות מעין אלו על בני אדם?
הרי בוודאי ובוודאי שהן משפיעות מאוד על מצב רוחו, כוחותיו ושאיפותיו של האדם לפעול ולעשות דברים בעולמו.
אם האדם מרגיש כי פגעו ב''נימי נפשו'', ולא מתייחסים בכבוד הראוי לדברים החשובים בעיניו, הרי שהוא יכול להיות פגוע עד עמקי נשמתו, ובכך לעיתים קרובות ניטלת הרוח החיה שהייתה בו, ו''הכול נראה לו שחור''.
לכן, נשים ליבנו לדברים אלו. נבחין ונכיר מה הם הדברים החשובים לכל אדם הניצב מולנו, ונשתדל בכל מאודנו שלא לפגוע ולא לזלזל באותם דברים החשובים לו. בכך נשמור על ''רמות רוחא'' של כל אדם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]