כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > אריה - "מלך שבחיות ארי" (חגיגה יג ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור – אריה

"אמר רבא: כל שראה יחזקאל ראה ישעיה. למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיה דומה? לבן כרך שראה את המלך. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב אשירה לה' כי גאה גאה שירה למי שמתגאה על הגאים. דאמר מר: מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור, מלך שבעופות נשר, ואדם מתגאה עליהן, והקדוש ברוך הוא מתגאה על כולן ועל כל העולם כולו" (חגיגה, יג ע"ב).

פירוש: אָמַר רָבָא: כָּל הדברים שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל רָאָה גם יְשַׁעְיָה הנביא, אלא שהנביא ישעיה לא מצא לנחוץ לתאר כל זה. ומשל לדבר: לְמָה יְחֶזְקֵאל דּוֹמֶה לְבֶן כְּפָר שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ, שכיון שאינו רגיל בכך, הוא מתרגש ומתפעל מכל הדברים והקישוטים שנמצאים בארמונו של המלך ומדבר אודותיו, וּלְמָה יְשַׁעְיָה דּוֹמֶה לְבֶן כְּרַךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ שהוא שם לב לעצם הפגישה עם המלך ולא לדברים שמסביבו. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב [מהו שנאמר] "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאה גָּאָה", למה נכפלה המלה "גאה"? נאה שִׁירָה לְמִי שֶׁמִּתְגָּאֶה עַל הַגֵּאִים, שהוא נעלה על העליונים. שאָמַר מָר [החכם]: מֶלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת אֲרִי, מֶלֶךְ שֶׁבַּבְּהֵמוֹת שׁוֹר, מֶלֶךְ שֶׁבָּעוֹפוֹת נֶשֶׁר, וְאָדָם מִתְגָּאֶה ומשתלט עֲלֵיהֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה עַל כּוּלָּן וְעַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ שהרי חיות המרכבה הן שור, ארי, נשר ואדם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: אריה אסייני שם באנגלית: Lion שם מדעי: Panthera leo persica

שמות נרדפים במקורות: לביא, שחל, ליש, כפיר, גורייתא, לביאה (נקבה).

נושא מרכזי: האם האריה הוא "מלך החיות"?

לנושאים נוספים העוסקים באריה - הקש\י כאן.

האריה הוא אחד מארבעת החתולים הגדולים בסוג פנתר השייך למשפחת החתוליים. הוא שני בגדלו לטיגריס וקטנים ממנו היגואר והנמר. משקלו של אריה זכר יכול לעלות על 250 ק"ג. האריות נחשבים בכל תחום תפוצתם כטורפים שבדרך כלל לא מתקיפים בני אדם אך קיימות עדויות מתועדות על אריות מסויימים שהתמחו בטריפת בני אדם. לדוגמה, בעקבות בצורת קשה בהודו בתחילת המאה החלו אריות תוקפים את תושבי המקום. אנשים ואירגוני שמירת טבע מנסים בדרך כלל (ואולי בצדק) לתת סיבות ספציפיות לכך שאריה מסויים הפך להיות טורף אדם על מנת להסיר את האשם מהמין כולו. האריות תוקפים עדרי מקנה וצאן במקומות שתחום מחייתם גובל בשטחי מרעה. אריות חיו בא"י והיו חלק מהנוף כפי שאנו לומדים מאיזכורים רבים במקרא ובספרות חז"ל והיוו גורם מאיים על האדם. בעקבות הצטמצמות השטחים הפתוחים והתפתחות כלי הנשק ושיטות צייד יעילות הלכו וקטנו אוכלוסיות האריות ובמיוחד האריה האסייני עד להכחדה מוחלטת ברוב תחומי התפוצה. אריות שרדו בשמורות ובגני חיות. בארץ ישראל נכחדו האריות האחרונים במאה ה – 12 בעת מסעי הצלב.

כוחו של האריה (ראו במאמר "חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי") העניק לו את התואר "מלך החיות": "... דאמר מר: מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור, מלך שבעופות נשר, ואדם מתגאה עליהן, והקדוש ברוך הוא מתגאה על כולן ועל כל העולם כולו" (חגיגה, יג ע"ב). על מעמדם ה"מלכותי" של הארי, השור, הנשר והאדם אנו לומדים מנבואת יחזקאל (א י') שתיאר את דמות החיות שראה בנבואתו: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן". האריה נחשב לסמל גבורה וכוח, להבדיל, גם בעמים אחרים. הוא השני בגודלו במשפחה של יונקים שהתמחו בטריפה, משפחת החתוליים. אמנם תת המין הסיברי של הטיגריס גדול מהאריה אך הוא איננו נפוץ ובוודאי לא היה מוכר בארץ. לא בכדי מעטר האריה דגלים, סמלים, ניסי צבא ועוד של מדינות ועמים רבים במהלך ההיסטוריה.

מעמדו של האריה בעיניים אתולוגיות

מנקודת מבט אתולוגית (אתולוגיה – מדע העוסק בחקר התנהגות בעלי חיים) התדמית שלה זכה האריה איננה מוצדקת והיא אינה משקפת את אורח חייו למעשה. למרות השם היומרני "מלך החיות" הרי שהאריה הוא "אוכל נבלות". האריות מעדיפים לאכול נבלות על פני ציד אקטיבי. סוג בשר זה מספק לאריות יותר מאשר 50% מתפריטם. הם ניזונים מפגרים של בעלי חיים שמתו באופן טבעי כמו למשל מחלות או שהומתו על ידי טורפים אחרים. על מנת לאתר פגרים הם עוקבים אחר התלהקות נשרים באוויר המצביעה על נוכחות נבלה או בעלי חיים במצוקה. יתר על כן, הלביאות הן אלו שמבצעות את רוב הציד עבור הלהקה ואילו האריה הזכר נשאר בדרך כלל לשמור על הצעירים עד לחזרת הלביאות מהציד.

נקודה נוספת המעמעמת את תדמיתו המלכותית של האריה היא העובדה שבדרך כלל הזכרים חסרי טריטוריה ונאלצים לבלות את שנות חייהם בנידודים. להקות הנקבות תופסות טריטוריות קבועות שבהן הן חיות עם בנותיהן ונכדותיהן. לכל טריטוריה כזו מצטרף זכר או שנים לאחר שהצליחו לגרש את הזכר הקודם להם. הם שוהים בטריטוריה שנים ספורות בלבד עד שמגורשים על ידי זכרים צעירים מהם. הזכרים שנולדו בלהקה מגורשים או נרצחים (אם הם צעירים מכדי לברוח) על ידי הזכר השליט. מנגנון התנהגותי זה מבטיח את הגדלת המגוון הגנטי בלהקה. מערכת חברתית זו הפוכה מאשר המצב הקיים ביחסי הרב והרבנית. בדרך כלל הרבנית זוכה לתוארה בגלל היותה נשואה לרב ואילו באריות המלכה האמיתית היא הלביאה ואילו האריה הזכר זוכה לתוארו בזכותה.


תמונה 1. אריה מתוך פסיפס המזלות בחמת טבריה (337-286 לספה"נ)		תמונה 2. אריה טורף צבי - מתוך פסיפס בבית המרחץ בארמון הישאם ליד יריחו (חרב בשנת 747).


תמונה 3. חנוכיה – רוסיה 1890 צילם: Wmpearl		תמונה 4. צילם: yaaaay

הרחבה

בנוסף לאזכוריו הרבים של האריה כסמל ומשל הוא מוזכר גם על רקע מפגשיו עם האדם. שמשון נאבק בדרכו עם אריה: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שׁאֵג לִקְרָאתוֹ. וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וכו'" (שופטים, יד ה'-ו'). גם דוד נאלץ להתמודד עם אריה: "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א', יז ל"ו). מעשה גבורה דומה נעשה גם על ידי בניהו בן יהוידע: "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חי חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג" (שמואל ב' כג כ'). לעומת הצלחתם של שמשון, דוד ובניהו בן יהוידע הרי שבמלכים א' (יג כ"ד) מסופר על "איש האלוקים מיהודה" שידו היתה על התחתונה: "וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה" (על האריה כטורף ראו במאמר "למטבל ביומא דתמניא, משום אריותא").

התנהגות הטריפה של האריה הפכה אותו לסמל לסכנה והטלת אימה . בספר עמוס (ג ח') נאמר: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי ה' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא". במסכת עבודה זרה (ע ע"א) מסופר: "ההוא אריא דהוה נהים במעצרתא, שמע עובד כוכבים טשא ביני דני, אמר רבא: חמרא שרי, מימר אמר: כי היכי דטשינא אנא, איטשא נמי ישראל אחוריי וקא חזי לי"(1). לבריחה כתוצאה משמיעת שאגת אריה יש תוצאה הלכתית נוספת. בגמרא בבא מציעא (צג ע"ב) אנו לומדים: "רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר בא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומדים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור. מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי? לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי. אי הכי אמאי פטור? תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. דשמע קל אריה ועל. אי הכי אומדין אותו, מאי הוה ליה למעבד? היה לו לקדם ברועים ובמקלות"(2) (בבא מציעא, צג ע"ב). מסוגיה זו ניתן להסיק ששאגת האריה מטילה אימה באופן המצדיק את מנוסת הרועה ונטישת העדר. אולי לזו כוונת הגמרא בברכות (ג ע"א): "ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי". יש כאן ביטוי לעוצמת הצער של השכינה על החורבן בעזרת דימוי לשאגת האריה שהיא בעוצמה החזקה ביותר מבין בעלי החיים היבשתיים.

רמז לסכנה שבאריה משתע מדברי רבי יוחנן: "אחורי ארי ולא אחורי אשה, אחורי אשה - ולא אחורי עבודה זרה וכו'" (ברכות, סא ע"א). הפחד שמטיל האריה על האדם משמש כסמל למחסום בפני ביצוע פעולה שמבחינה מעשית הייתה אפשרית: "אלא תפשוט דבעי רבא: שבועה שלא אוכל עפר, בכמה? תפשוט דעד דאיכא כזית, דהא נבילה כעפר דמיא, וטעמא דפריש, הא לא פריש דעתיה אכזית! לא, עפר לאו בר אכילה הוא כלל, נבילה בת אכילה, ואריא הוא דרביע עילווה"(2) (שבועות, כב ע"ב). במסכת עירובין (עח ע"ב) אנו לומדים: "בעא מיניה רב יוסף מרבה: עשאו לאילן סולם מהו? ... או דילמא: אפילו לרבנן, פיתחא הוא ואריא הוא דרביע עליה"(3).

ביטוי נוסף של סכנה הנובעת מנוכחות אריה מתייחס להתנהגות הציד שלו שאחד ממאפייניה הוא הסתתרות ומארב. כבר במקרא אנו מוצאים תאור של אריה האורב לטרף במסתרים. "דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף וכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים (תהלים, יז י"ב). "דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים" (איכה, ג י'). ביטוי זה מוזכר בגמרא כאשר מדובר בנזקים עתידיים העלולים להיגרם לאחד מבעלי הדין. למשל בגמרא בבבא קמא, (קיד ע"א) אנו לומדים: "אמר רב אשי: האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לעובד כוכבים אמצרא דבר ישראל חבריה - משמתינן ליה. מאי טעמא? אי נימא משום דינא דבר מצרא, והאמר מר: זבין מעכו"ם וזבין לעכו"ם, ליכא משום דינא דבר מצרא! אלא דאמרינן ליה: ארבעית לי אריא אמצראי, משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה"(4). בבבא מציעא (קא ע"ב): "... לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה: לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא"(5). במסכת בבא קמא (פה ע"א): "ואי אמר ליה: אסייך אנא, אמר ליה: דמית עלי כאריא ארבא"(6).

מאידך גיסא סילוק נזק וסכנה מתוארים כהברחת אריה: "ואמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא, מאי טעמא? לאברוחי אריא מיניה קאמר"(7) (נדרים, סב ע"ב). הסכנה שבאריה מחייבת שמירה מעולה: "אמר מר: שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק, ושואל חצי נזק. ואמאי? לימא ליה: תורא שאילי, אריא לא שאילי! אמר רב: הכא במאי עסקינן שהכיר בו שהוא נגחן" (בבא קמא, מ ע"א).

(1) פירוש: ההוא אריא דהוה נהים במעצרתא [אריה אחד שהיה נוהם ביקב], שמע גוי את קולו, ונבהל, טשא ביני דני [והתחבא בין החביות של יין], אמר רבא: חמרא שרי [היין מותר], ומדוע? מימר [אמור אמר] הגוי בליבו: כי היכי דטשינא אנא [כמו שאני מתחבא], איטשא נמי [מתחבא גם כן] ישראל מאחוריי וקא חזי לי [והוא רואה אותי].
(2) פירוש: ושואלים: אלא לפי זה תפשוט [תפתור] את הבעיה דבעי [ששאל] רבא: "שבועה שלא אוכל עפר", בכמה מתחייב על שבועתו? אם כן, תפשוט [תפתור] שאינו מתחייב עד דאיכא [שיש] כזית, ולא בפחות, דהא [שהרי] נבילה כעפר דמיא [נחשבת], וטעמא [והטעם, דווקא] משום דפריש [שפירש] שהוא אסור בכל שהוא הריהו מתחייב, הא לא פריש [אבל אם לא פירש] בכמה הוא אוסר עצמו דעתיה [דעתו] על כזית, וכשם שהוא בנבילה כן הוא בעפר! ומשיבים: לא, יש הבדל בין הדברים, עפר לאו [אינו] בר אכילה הוא כלל, ואין מקום לדבר בו כלל על שיעור אכילה. ואילו נבילה כשלעצמה בת אכילה היא, ויש עליה שם אוכל, אלא אריא [אריה] הוא דרביע עילווה [שרובץ עליה] כלומר, איסור הוא שמונח עליה ואינו מניח לאכול ממנה, ולכן יש בה שיעור אכילה.
(3) פירוש: בעא מיניה [שאל ממנו] רב יוסף מרבה: עשאו לאילן סולם מהו הדין? שהרי אילן הצומח אסור לטפס עליו בשבת, ואם היה האילן סמוך לכותל ונוח לטפס עליו, האם נחשב הוא כפתח בכותל לענין דיני שבת? ... או דילמא [שמא] אפילו לרבנן [לשיטת חכמים] האוסרים להשתמש באילן לצורך עירוב, אפשר לומר שלענייננו שאין צריך בשימוש בפועל באילן זה יסכימו כי פיתחא [פתח] הוא בפועל, ואריא [ואולם אריה] הוא דרביע עליה [שרובץ עליו] וכשם שאריה הרובץ בפתח אינו מבטלו מתורת פתח בשל כך, ואף שלמעשה לא יעבור איש בפתח זה, אם כן נוכל לומר גם באילן כי האיסור המוטל על הטיפוס בו איננו מבטל אותו מתורת פתח.
(4) פירוש: אמר רב אשי: האי בר ישראל דזבין ליה ארעא [בן ישראל המוכר לו קרקע] לגוי אמצרא דבר [על המיצר של בן] ישראל חבריה [חבירו] משמתינן ליה [מנדים אנו אותו]. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אי נימא [אם נאמר] שהוא משום דינא דבר מצרא [דין בן המיצר] שיש זכות קדימה למי שיש לו שדה על המיצר, והאמר מר [והרי אמר החכם]: זבין [קונה] מגוי וזבין [ומוכר] לגוי, ליכא [אין בהם] משום דינא דבר מצרא [דין בן המיצר]. אלא דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו, למוכר] כך: ארבעית [הרבצת] לי אריא אמצראי [אריה על המיצר שלי]. שעכשיו יש לי שכן גוי והוא יציק לי. ומשום כך משמתינן ליה [מנדים אנו אותו] עד דקביל עליה [שיקבל עליו] כל אונסא דאתי מחמתיה [אונס שיבוא מחמתו] של הגוי.
(5) פירוש: לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם זו היתה חצר דלא קיימא לאגרא [שאינה עומדת כלל להשכרה] שרשאית היתה לעשות כן, אלא אפילו אם היתה זו חצר דקיימא לאגרא [שעומדת להשכרה], אמרה ליה [יכולה היא לומר לו]: לכולי עלמא ניחא [לכל העולם נוח] לי לאוגורי [להשכיר] ולך לא ניחא [נוח] לי משום דדמית עלי כי אריא ארבא [שנחשב אתה בעיני כאריה אורב] שכך נהגת בי ברמאות.
(6) פירוש: ומביאים מספר הלכות בפרטי תשלום הריפוי: ואי אמר ליה [ואם אומר לו] המזיק: אסייך אנא [ארפאך אני], שהוא עצמו רופא, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: דמית [דומה אתה] עלי כאריא ארבא [כאריה אורב] ואני מפחד ממך ואיני רוצה להתרפא ממך.
(7) פירוש: ועוד אמר רבא על המותר לתלמיד חכם לומר כדי שלא יצטרך לשלם מיסים: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר [מותר לו לתלמיד חכם לומר] "עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא" [עבד האש אני ואיני נותן את מס הקרקע] שכהני האש היו פטורים ממיסים, ויכול תלמיד חכם להשתמש בביטוי זה משום שבליבו הוא מתכוון לשמים (שהרי נאמר על ה' שהוא "אש אוכלה"), אלא שמטעה בכך את גובה המס. מאי טעמא [מה טעם] התירו לומר דבר כגון זה? לאברוחי אריא מיניה קאמר [להבריח אריה ממנו בלבד הוא אומר זאת], כלומר, כדי למנוע מעצמו נזק.

רשימת מקורות:

מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 61-63).
אנציקלופדית חיות הבר, כרך 2 (188-189).

Heinsohn, R.; C. Packer (1995). "Complex cooperative strategies in group-territorial African lions". Science 269 (5228): 1260–1262.

לעיון נוסף:

ויקיפדיה – ערך: אריה
האנציקלופדיה חיות הבר, כרך 1 (עמ' 161-207).ב

בפורטל "הדף היומי":

מהו הקומץ ומדוע איננו משביע דווקא ארי? - "אין הקומץ משביע את הארי" (ברכות, ג ע"ב).

מדוע נפילה לבור עם נחשים או עקרבים מסוכנת מנפילה לבור אריות? - "נפל לגוב אריות אין מעידין עליו" (יבמות, קכא, ע"א).

א. האריות – תאור כללי ב. מעמד אריות מאולפים - "האדם הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין" (בבא קמא, טו ע"ב).

מאפייני הטורפים - "הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס" (בבא קמא, טו ע"ב)

במה שונה דרך התזונה של האריה מטורפים אחרים? - "ארי ברשות הרבים, דרס ואכל פטור" (בבא קמא, טז ע"ב).

הסכנה המיוחדת בארי ודוב - "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (בבא מציעא, קו ע"א).

מדוע נבחר דווקא האריה כדוגמא לסילוק נזק? - "האי מבריח ארי מנכסי חברו הוא" (בבא בתרא, נג ע"א)

מדוע נבחר האריה לבטא את הקשר בין הקב"ה לישראל? – "מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה" (סנהדרין, קו ע"א).

הדמיון בין ההיכל ומבנה האריה – "צר מאחוריו ורחב מלפניו, ודומה לארי" (מידות, לז ע"א).

האריה כטורף מסוכן ומאיים – "למטבל ביומא דתמניא, משום אריותא" (נדה, סז ע"ב).

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים