חבלה בנפש ''שאינה חוזרת'' / רפי זברגר

שבת קז ע''א-ע"ב

הקדמה

היום אנו מתחילים פרק ארבעה עשר - ''שמונה שרצים''. נלמד חלק מן המשנה הראשונה:
שמנה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים - החובל בהן פטור.
התורה קבעה בפרשת שמיני כי מבין כל השרצים השורצים על הארץ (יצורים נמוכים שאין להם רגלים ושורצים על האדמה) רק שמונה מטמאים: חולד, עכבר, צב, אנקה, כח, לטאה, חמט ותנשמת.
המשנה פוסקת כי רק בשמונה שרצים אלו הצד אותם בשבת מתחייב (חטאת בשוגג, כרת וסקילה במזיד). וכן רק מי שחובל בשבת בשמונה שרצים הללו מתחייב. אבל הצד והחובל בשבת שאר שקצים ורמשים – אינו מתחייב ופטור. 
רש''י על המשנה מביא שני הסברים (אשר נלמד אותם בגמרא) לדין החובל:
דיש להן עור כדמפרש בגמרא, והויא ליה חבורה שאינה חוזרת, והויא ליה תולדה דשוחט. 
לישנא אחרינא: כיון דיש להן עור, נצבע העור בדם הנצרר בו, דחייב משום צובע
1. תולדה של איסור שוחט – בגלל ש''חבורה זו אינה חוזרת''. 
2. חייב משום צובע – בגלל הדם הנצרב במכה ונראה כמו צובע. 
 

הנושא

מדקתני החובל בהן חייב - מכלל דאית להו עור.
הגמרא מסיקה מן המשנה המחייבת מדין חובל בכל שמונה השרצים, כי יש לכולם עור, ולכן מתחייבים בחבלה. 
שואלת הגמרא, מי הוא התנא הסובר כי בכל שמונת השרצים המנויים בתורה יש עור?
מאן תנא? אמר שמואל: רבי יוחנן בן נורי היא, דתנן: רבי יוחנן בן נורי אומר - שמנה שרצים יש להן עורות.
מתרץ שמואל כי התנא הוא רבי יוחנן בן נורי, אשר פסק במסכת חולין (קכ''ב.) כי עורותיהן של כל שמונת השרצים הינם ''עבים'', ולכן אינם מטמאים כמו בשר השרצים המטמא בנבלתם. 
מובאות שם, במסכת חולין, שתי דעות תנאים נוספות: 
• חכמים פוסקים כי רק ארבעה מתוך שמונה השרצים מטמאים: אנקה, כח, לטאה והחומט.
• רבי יהודה פוסק כי רק שלושה שרצים מטמאים: אנקה, כח וחומט. 
רבה בר רב הונא אמר רב: אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה, דכתיב (ויקרא י''א, ל''א): אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב - לרבות שעורותיהן כבשרן, אבל לענין שבת - אפילו רבנן מודו.
רבה בשם רב, חולק על שמואל וסובר, כי משנתנו היא גם לפי חכמים. הוא מסביר כי רק שם, בדיני טומאה, סוברים חכמים לחלק בתוך שמונה השרצים, מכוח גזירת הכתוב ( הַטְּמֵאִים ) בין המנויים בפסוק הראשון של טומאת שרץ, למנויים בפסוק השני . אבל בדיני שבת, חכמים אולי מסכימים למשנתנו, כי לכל שמונת השרצים יש עור עבה, ולכן החובל בהם בשבת חייב. 
הגמרא מקשה מספר קושיות על רב, הסובר כי חכמים אינם חולקים על משנתנו וסוברים כי לכל שמונה השרצים יש עור עבה המחייב מדין חובל בשבת. אנו נתמקד בקושיא השניה:
ואכתי לענין שבת לא פליגי? והתניא: הצד אחד משמונה שרצים האמורים בתורה - החובל בהן חייב, בשרצים שיש להן עורות. ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת? נצרר הדם אף על פי שלא יצא. רבי יוחנן בן נורי אומר: שמונה שרצים יש להן עורות.
הגמרא מקשה מברייתא, שם למדנו את דעת תנא קמא, הסובר כי רק ''שרצים שיש להן עורות'' מתוך שמונת השרצים מתחייבים מדין חובל בשבת (באיסור צד מתחייבים בכל שמונת השרצים). אם כן, לכאורה דעת תנא קמא של הברייתא היא כמו חכמים, ואנו רואים שהם מחלקים גם בדיני שבת בין שמונה השרצים, ומחייבים רק אם חבל בארבעת השרצים!
אמר רב אשי: מאן תנא קמא? רבי יהודה, דאזיל בתר גישתא. דתנן ר' יהודה אומר: הלטאה כחולדה. אבל רבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן לענין טומאה, לענין שבת מודו ליה.
רב אשי מתרץ את הקושיא וקובע כי תנא קמא של הברייתא, אינם חכמים של משנתנו, אלא רבי יהודה, הפוסק דין חובל בשבת, לא לפי המנוי בפסוקים של טומאת שרץ, אלא לפי ''עובי העור''. אבל חכמים שם יפסקו כי בכל שמונת השרצים יתחייבו מדין חובל, כפי שלמדנו בדברי שמואל. 
כפי שרש''י הסביר בהסברו הראשון במשנה, איסור חובל בשבת מדין ''שוחט'' כיוון שהחבורה אינה חוזרת, בדומה למעשה שחיטה. דנה הגמרא במקור הסבר זה: 
בעא מיניה לוי מרבי: מנין לחבורה שאינה חוזרת?
לוי שאל את רבי יהודה הנשיא, בדבר המקור בתנ''ך להסבר חבורה מדין ''חבורה שאינה חוזרת''.
דכתיב (ירמיהו י''ג, כ''ג): הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ. מאי חֲבַרְבֻּרֹתָיו ? אילימא דקאי ריקמי ריקמי - האי וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו, נמר גווניו מבעי ליה! אלא ככושי, מה עורו דכושי אינה חוזרת - אף חבורה אינה חוזרת:
הגמרא דוחה את ההסבר בפסוק כי מדובר בכתמים של הנמר, שהרי אז הפסוק היה צריך לשנות נמר גווניו, אלא מסיקה הגמרא, כי יש היקש בין ''כושי'' לחבורה (חֲבַרְבֻּרֹתָיו). וכשם שצבע עורו של כושי לא משתנה, כך צריך לומר כי הגדרת חבורה היא ''חבורה שאינה חוזרת'' לקדמותה.
 

מהו המסר

למדנו היום כי איסור חבלה בשבת, היא רק כזאת הגורמת ל''חבורה שאינה חוזרת''. כלומר מעשה כל כך משמעותי, שאין אפשרות חזרה למצב שהיה לפני החבורה. הגדרה זו מעניינת ולוקחת אותנו גם ל''מחוזות אחרים''.
אדם המבצע מעשה לחבירו, אך ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, אינו מהווה ''מעשה משמעותי'' המחייב בשבת. אך אם אין אפשרות חזרה, הרי המעשה חמור מאוד.
לכן, יש להיזהר מאוד גם ב"מעשים רוחניים'' הפוגעים באדם אחר, כמו העלבה או חס וחלילה הלבנת פני חבר.
פעמים, הפעולה כל כך משמעותית, עד שהיא ''נצרבת'' בנפשו של האדם, ואין אפשרות לתקן ולהחזיר את המצב לקדמותו. לא לחינם קבע רבי אליעזר המודעי (אבות, ג', י''א) כי:
המלבין פני חברו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא!
למרות שאדמימותו של האדם הנעלב נפסקת כעבור זמן מה, הנזק שנוצר בליבו של האדם, יכול להישאר לשנים רבות. לכן, עלינו להיזהר מאוד מ''חבלות שאינן חוזרות'' גם, ואולי בעיקר, בדיני נפשות של גרימת צער ועוגמת נפש לחבר.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]