הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

שבת קז ע"א

תלמוד בבלי שבת קז, א:
"גמרא. אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו - יושב ומשמרו עד שתחשך. מתיב רב נחמן בר יצחק: ישב הראשון על הפתח ומלאהו, ובא השני וישב בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו - הראשון חייב והשני פטור. מאי לאו: פטור אבל אסור? - לא, פטור ומותר. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: למה זה דומה - לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, מכלל דפטור ומותר, שמע מינה. איכא דאמרי, אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא, אף על פי שעמד הראשון והלך לו - הראשון חייב והשני פטור. מאי לאו - פטור ומותר? - לא, פטור אבל אסור. הא מדקתני סיפא: הא למה זה דומה - לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, מכלל דפטור ומותר, שמע מינה".

במלאכת הצד מובא יסוד שאם אדם סוגר את ביתו (רש"י – כדרך כל בני האדם שסוגרים את דלת ביתם) וישנו שם צבי, הרי זה מותר. משמע שמותר לכתחילה. אמנם הבבלי מציג איכא דאמרי שמשמע ממנו שפטור, אבל אסור, אולם בסופו של דבר המסקנה היא שמותר לעשות כן - משמע אפילו לכתחילה מותר לנעול את הדלת. מעניין הדבר שבכל זאת הגמרא משתמשת בביטוי פטור, אבל מותר. אמנם מותר, אולם בכל זאת ישנה הסתייגות, רוצה לומר שעדיף להימנע מכך.

בסוגיה של הירושלמי הדברים יותר ברורים. הביטוי פטור לא מובא כלל. הירושלמי מתיר את הדבר בשופי ללא כל הסתייגות

תלמוד ירושלמי שבת יג, ו:
"רבי יוסה בי רבי בון בשם רב חונא היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר".

אולם מה שיותר מעניין הוא כיצד הירושלמי (שם) ממשיך את הסוגיה:
"ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונא ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונה היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלו' צרור של זהובים עמו מותר".

על בסיס זה של דין סגירת הדלת על הצבי (במלאכת הצד) הולך הירושלמי קדימה ואומר שלא רק שמותר להתנהג בדרך טבעית בלי כל חשש של עשיית איסור, אלא שמותר לנצל היתר, כדי לעשות דבר שבפני עצמו הוא איסור גמור כמו להעלות דגים באותה מציאות שהוא מציל תינוק מטביעה. הרעיון המרכזי של הירושלמי הוא שאסור לפחד. מציאות של פחד בעבודת השם עלולה לגרום לכך שהאדם לא יעשה את כל המאמצים להציל את האדם הטובע.