גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רי"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף צו ע"ב
בענין "מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה" והמסתעף
בגמרא שקלו וטרו לגבי הזורק או המעביר ארבע אמות ברשות הרבים - מנלן דמחייב והיכן היו מלאכות אלו במלאכות המשכן, ולבסוף הסיקו (צו, ב): "אלא כל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה".
והנה כי כן, היות וד' אמות ברשות הרבים לא נלמד ממלאכת המשכן, לא נאמרו באיסור זה כללים ודינים שונים שמצינו בשאר מלאכות הנלמדות ממלאכת המשכן, ונתחיל בדברי ה'כפות תמרים' (סוכה מג, א בתוד"ה ויעבירנו), כלפי המבואר בדברי רש"י (סוכה שם ד"ה ויעבירנו), ששונה היא מלאכת העברה ד' אמות ברשות הרבים ממלאכת הוצאה לענין הדין של "המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך" (שבת ה, ב), וטעם הדין פירש"י (שם) משום ש"התורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת, וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה", והמעביר חפצים מזוית לזוית לא עשה העקירה בכוונה לעשות מלאכה, ומבואר בדברי רש"י במס' סוכה (שם) שבהעברת ד' אמות ברה"ר חייבים גם כשהעקירה לא היתה על דעת כן, והתוס' (שם ד"ה ויעבירנו) כתבו ד"לא יתכן דגבי העברה נמי אם מתחילה נטלו על מנת שלא להעבירו ד' אמות אע"פ שהעבירו אחרי כן לא מיחייב". ומבאר ה'כפות תמרים': "כנראה דסבר רש"י דדוקא במוציא לרה"ר מרשות היחיד איתא להך דינא, משום דמלאכת הוצאה מרה"ר לרשות היחיד ממשכן גמרינן לה, ובעיא דלהוי ההוצאה דומיא דמשכן, אבל העברה ד' אמות ברה"ר דחייב, לא ילפינן לה ממשכן אלא גמרא גמירי לה... סבר רש"י דמעביר ד' אמות ברה"ר אע"פ שעקירה ראשונה לא היתה להעבירן ד' אמות ושוב נמלך והעבירן, אפילו הכי חייב".
הרה"ק מצאנז זי"ע העלה לחדש ב'דברי חיים' (עה"ת, חידושים על הסדרות, פר' ויצא ד"ה בגמרא מגילה) שבהעברת ד' אמות ברה"ר גם רבי שמעון מודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, ושונה היא משאר מלאכות שנחלקו בזה רבי יהודה ורבי שמעון כנודע (ועי"ש הוכחתו מדברי הגמרא שבת צז, ב), וטעם הדבר לחלק בין מלאכת העברה לשאר מלאכות, מבואר ב'ציונים לתורה' (כלל טו, עעו"ש. וראה בארוכה שו"ת בן פורת ח"א סי' ז אות ד), דהא דסובר רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור במלאכת שבת הוא מדין מלאכת מחשבת - כשם שהיה במשכן (עי' רש"י ב"ק לה, א ד"ה רבא אמר), ומלאכת העברת ד' אמות הלכתא גמירא להו ואינה נלמדת ממלאכת המשכן, ואינה צריכה מלאכת מחשבת, ולכן כו"ע מודים בה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. [עי' כיו"ב בשו"ת 'ערוגת הבושם' (או"ח סי' פ מלאכת מבעיר אות ד), ובשו"ת 'בית יצחק' (או"ח סי' לח סק"ט) לגבי מלאכת הבערה למד"א ללאו יצאת, שמאחר שאינה נלמדת ממלאכת המשכן כו"ע מודים בהבערה - שמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב].
בשו"ת 'יהודה יעלה' (או"ח סי' פז) כתב לחדש, שמה שצריכים ברה"ר ששים ריבוא בוקעין בו, אינו אלא במלאכת הוצאה הנלמדת ממלאכת המשכן, ומשו"ה צריכים ששים ריבוא כמו שהיה בדגלי מדבר, אבל ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירא להו, ונחשב שפיר רה"ר גם בלא ששים רבוא בוקעין בו.
ממוצא הדברים נבא לדון בפרשת מקושש עצים (פרשת השבוע באר"י), דהנה כתיב (במדבר טו, לב): "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת", ונחלקו בסוגיין מה היה חטאו: "אמר רב יהודה אמר שמואל, מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה, במתניתא תנא תולש הוה, רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה". ודקדק ה'אור החיים' הק' מה משמיענו הפסוק בזה שנאמר "ויהיו בני ישראל במדבר", וכתב שלפי מאן דאמר "מעביר ד' אמות ברה"ר הוה" אתי שפיר, כי מבואר בגמרא (לעיל ו, ב) שבזמן שהיו ישראל שרויים במדבר היה המדבר נחשב כרשות הרבים, משום שרבים היו מצויים שם, ואילו בזמן שאין ישראל שרויים במדבר נחשב ככרמלית, ולפ"ז לכן אמרה התורה: "ויהיו בני ישראל במדבר", דמשום הכי היתה בכך משום מלאכת שבת להתחייב מיתה, כי לולא היו אז במדבר היה נחשב ככרמלית ואין חייבים בו משום ד' אמות. ויצויין, שמדברי האוה"ח הק' אין סתירה לדברי ה'יהודה יעלה' הנז' דלגבי מעביר ד' אמות ברה"ר אין צורך לששים ריבוא, דעכ"פ רבים מצויים שמה בעינן, כי לולא כן אינו חייב כלל משום מעביר ד' אמות ברה"ר, כי הלא אינו רשות הרבים כלל, ושפיר הוצרך שיהיו ישראל אז במדבר כדי שיתחייב המקושש. וכד נדייק בדברי האוה"ח הק' נראה שאכן לא כתב בזה התנאי שיהו ששים ריבוא, והוצרך בעיקר שיהיו רבים מצויים שמה, ודוק.
והנה, ידועים דברי התוס' במס' בבא בתרא (קיט, ב ד"ה אפילו) שהמקושש לשם שמים נתכוין, "שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים", והקשה המהרש"א (שם, א ד"ה וראויה) שאם כן הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ואין חייבים עליה, שהריהו כחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה - דפטור, וכמו כן לא היה צריך המקושש לגוף המלאכה, כי אם להראות חומר איסור חילול שבת, וכתב בזה: "ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו, ואינן אלא דברים שבלב, ודנין היו אותו למיתה על פי העדות" (וראה כעי"ז ב'קדושת לוי' על הפרשה ד"ה חכמינו).
וכתב הג"ר יוסף ענגיל זצ"ל (שו"ת 'בן פורת' שם) שלפי ההנחה האמורה - שבמעביר ד' אמות ברה"ר כו"ע מודי דמלאכה שא"צ לגופה חייבים עליה - תתיישב היטב קושיית המהרש"א למד"א מקושש "מעביר ד' אמות ברשות הרבים הוה", והגם שלשם שמים נתכוין נתחייב משום מלאכת שבת, שהרי בהעברת ד' אמות ברה"ר חייבים גם במלאכה שאינה צריכה לגופה, ודוק (עי' שו"ת 'אור המאיר' סי' יב).
