סייג לפה / רפי זברגר

שבת צו ע''ב צז ע''א

הקדמה

הגמרא בדף צ''ו מצטטת משנה שלמדנו בדף ק. ובין היתר למדנו שם: הזורק בארץ ארבע אמות חייב. 
מכאן למדנו כי בנוסף לאיסור זריקה מרשות לרשות, יש גם איסור של זריקה למרחק של ארבע אמות ברשות הרבים. 
במסגרת עיסוק של העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ציטטה הגמרא את דבי רב יהודה בשם שמואל:
מקושש - מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא - תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר - מעמר הוה.
שלוש דעות על איזו עבירה עבר ''המקושש'' אשר מסופר בתורה (במדבר ט''ו, ל''ב-ל''ו). רב יהודה בשם שמואל קבע כי הוא העביר חפץ לאורך ארבע אמות ברשות הרבים (וזה הקשר לגמרתנו), בברייתא שנינו כי זה עבר על איסור תולש, ורב אחא קובע כי הוא עבר על מעמר. 
 

הנושא

מכיון שהזכרנו את המקושש (דרך האיסור שעבר) ממשיכה הגמרא (צ''ז.:) לדון בנושא זה: 
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר (במדבר ט''ו, ל''ב): וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, ולהלן הוא אומר (במדבר כ''ז, ג'): אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. מה להלן צלפחד - אף כאן צלפחד, דברי ר' עקיבא.
רבי עקיבא למד מתוך גזירה שווה של המילה בַּמִּדְבָּר כי המקושש שהוזכר לקראת סוף פרשת שלח הינו צלפחד, אבי הבנות שביקשו נחלה בפרשת פנחס. 
אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
רבי יהודה בן בתירא [גר בנציבין שבבבל, חי בסוף ימי בית שני] חלק על רבי עקיבא אשר ''גילה'' לנו מיהו המקושש שהתורה כיסתה ולא גילתה לנו שמו וזהותו. ואמר לו, כי בכל מקרה עשה רבי עקיבא שלא כהוגן: אם אמנם המקושש הוא צלפחד, מדוע רבי עקיבא מגלה את מה שהתורה בכוונה לא גילתה לנו, ואם באמת רבי עקיבא טועה ואין זה צלפחד, הרי זה יותר גרוע, כי מדובר בהוצאת לעז על צלפחד ה"צדיק" (למרות שבנות צלפחד אמרו שהוא חטא, אבל לא בחטא חמור כל כך כמו חילול שבת). 
אלא הא - גמר גזירה שוה.
אם כן, ''מגינה'' הגמרא על רבי עקיבא, ואומרת כי הוא קיבל מרבותיו גזירה שווה של בַּמִּדְבָּר ולכן "כאילו" שהתורה כתבה זאת במפורש 
גזירה שווה לא גמר, אלא מהיכא הוה? (במדבר י''ד, מ''ד): מ- וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, הוה.
הגמרא מסבירה כי לדעת רבי יהודה בן בתירא, אשר לא קיבל מרבותיו את הגזירה שווה שלמד רבי עקיבא [ואדם לא יכול לדון גזירה שווה מעצמו], סובר כי צלפחד היה חלק מן ה''מעפילים'', אשר ניסו לעלות לארץ ישראל, למרות שמשה ציווה עליהם לא לעלות, ובחטא זה הוא קיבל עונש מוות. חטא זה הינו חטא ''קל'' יותר מחילול שבת, ולכן רבי יהודה בן בתירא מוכיח את רבי עקיבא על כי ייחס לצלפחד חטא של חילול שבת החמור. 
הגמרא מביאה מחלוקת נוספת בין רבי עקיבא לרבי יהודה בן בתירא, העוסקת ב''גילוי'' דברים נסתרים בתורה:
כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר י''ב, ט'): וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ. מלמד, שאף אהרן נצטרע - דברי רבי עקיבא.
בסוף פרשת בהעלתך למדנו על דברי לשון הרע של מרים במשה. מן המילה בָּם לומד רבי עקיבא כי גם אהרן, אשר שמע את דבר לשון הרע של מרים, נצטרע. 
אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין! אם כדבריך - התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק!
כמו בסיפור גילוי חטא צלפחד על ידי רבי עקיבא, כך גם כאן. רבי יהודה בן בתירא חולק על ''גילוי'' חטא והעונש של אהרן. התורה לא כתבה זאת במפורש, ואין עלינו להוסיף על דברי התורה הקדושה. וגם כאן אומר רבי יהודה בן בתירא לרבי עקיבא, את שני הצדדים שראינו לעיל: אם אמנם אהרן חטא ונצטרע, מדוע רבי עקיבא ''מגלה'' את שהתורה הסתירה, ואם אמנם לא נענש – הרי שרבי עקיבא מוציא לעז על אהרן הכהן. 
ואלא הכתיב בָּם ?
מקשה הגמרא על דברי רבי יהודה בן בתירא: לכאורה התורה לא מכסה אלא מגלה לנו במילה בָּם שזהו לשון רבים, ולפיכך כנראה כי גם אהרן נצטרע. 
ההוא - בנזיפה בעלמא.
עונה הגמרא, כי מילה זו לא ''מחייבת'' להגיע למסקנתו של רבי עקיבא, ייתכן כי הקדוש ברוך הוא ''נוזף'' באהרן ומסתפק בנזיפה ללא ענישה בצרעת כמו למרים. שהרי מרים פתחה ואמרה את לשון הרע, ולה מגיע ''עונש כבד'' יותר מאשר לאהרן. 
תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע, דכתיב (במדבר י''ב, י'): וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת, תנא: שפנה מצרעתו.
הגמרא מוכיחה כשיטת רבי עקיבא מברייתא שייחסה למילה וַיִּפֶן כי גם אהרן נצטרע ונתרפא מצרעתו. 
 

מהו המסר

מה באמת מחלוקת רבי עקיבא ורבי יהודה בן בתירא. ניתן לומר שזו "מחלוקת בלימוד" (האם יש גזירה שווה או לא, והאם ניתן ללמוד מן המילה וַיִּפֶן או לא). אך ניתן לומר כי יש מחלוקת יותר עקרונית ביניהם. האם כל מה שאנחנו לומדים, יודעים ומבינים יש לומר בקול רם. רבי עקיבא חושב, שאם ישנה גזירה שווה שהוא קיבל מרבותיו, אין שום מניעה לומר ו''לגלות'' אותה ברבים, גם אם היא מסיבה נזק תודעתי לאדם כמו צלפחד או אהרן הכהן. לעומתו, סובר רבי יהודה בן בתירא, כי לא כל דבר צריך לומר. אם הדברים יסבו נזק תדמיתי למאן דהוא, אף שהדברים נכונים וישרים, לפעמים יש להימנע מלומר אותם.
בחיי יומיום נראה כי רצוי מאוד ללכת בדרכו של רבי יהודה בן בתירא, ולשים סייג לפה, בעיקר בנושאים היכולים להסב נזק וצער לאחרים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]