באיזה מצב מותר לעבור עבירה לשמה?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת צו ע"ב
לפי רבי עקיבא, האדם שקושש עצים ביום השבת היה צלפחד. בתוספות (ב"ב קיט,ב ד"ה אפילו) מובא בשם המדרש שכוונתו הייתה לשם שמים, כי היו יהודים שחשבו שכבר אין להם חיוב לשמור את התורה מכיוון שנגזר עליהם לא להיכנס לארץ בגלל חטא המרגלים, לכן בא הוא והראה להם שחיוב שמירת התורה קיים. כלומר הוא עשה "עבירה לשמה".
בספר נפש החיים (א,כא) כתב שרק לפני מתן תורה יכלו אבותינו לעבור עבירה לשמה, כמו יעקב שנשא שתי אחיות, או כמו עמרם שנשא את דודתו, כי הם השיגו שכן ראוי להם לפי שורש נשמתם, אולם לאחר שניתנה התורה הכלל הוא: "לא בשמים היא" ואסור לעבור עבירה אף אם כוונת העובר היא לשם שמים.
לכאורה קשה על כך מהמקושש, שלמרות שכבר ניתנה התורה עשה עבירה לשמה? וכבר הקשו על כך מהמבואר במסכת הוריות (י,ב) שגם יעל אשת חבר הקיני עברה עבירה לשם שמים, למרות שכבר ניתנה התורה.
ייתכן ליישב זאת על פי דברי הנצי"ב (העמק דבר סוף פרשת שלח): לפני מתן תורה היו רשאים אף ליזום עבירה לשמה, גם ללא הכרח מכורח המציאות. אולם לאחר שניתנה התורה ההיתר לעבור עבירה לשמה הצטמצם רק למצב בו מזדמן לאדם מקרה שבו הוא מוכרח לעבור עבירה לשם שמיים, כמו אצל המקושש, שראה שאין פתרון אחר שיוכל ללמד את עם ישראל את החשיבות של שמירת השבת ומצוות התורה מלבד דוגמה מציאותית של סקילת מחלל שבת.
