גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רי"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף צב ע"א

כיצד נלמדת הוצאת משאוי ממשא בני קהת - הלא הארון נשא את נושאיו?

אמר רבי אלעזר, המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת, ומשא בני קהת מנלן, דכתיב (במדבר ג, כו) "על המשכן ועל המזבח סביב", מקיש מזבח למשכן, מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות... וכתיב (שמות מ, יט) "ויפרוש את האהל על המשכן", ואמר רב, משה רבינו פרשו, מכאן אתה למד גובהן של לויים עשר אמות, וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת אישתכח דהוה מידלי טובא (צב, א). ופירש"י: "מכאן אתה למד - דקא סלקא דעתך שאר הלוים נמי גביהי כמשה. תלתא מלעיל - וכיון דמזבח עשר אמות, והוא נושא בכתף... והלוים עשר אמות, כי מדלו ליה תילתא למעלה מראשיהן או מכתיפו, נמצא גבוה מן הארץ קרוב לשליש של עשר אמות, דהוו טובא טפי יותר מעשרה טפחים", והיינו, כי כאן סברה הגמרא שגם שאר לויים היו גבוהים י' אמות כמשה, ונמצא שבמשא המזבח היה המזבח למעלה מי' טפחים.

ובהמשך הגמרא: "ואיבעית אימא, מארון, דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלרע, אישתכח דמלמעלה מעשרה הוה קאי", ופירש"י: "ואיבעית אימא - לא גביהי לוים, ולאו ממזבח גמרינן, דשמא לוים לא גביהי אלא שבע אמות, ואין משאן דמזבח גבוה מן הארץ אלא ב' או ג' טפחים, ומארון גמר לה וגו'. אשתכח דלמעלה מעשרה קאי - טובא, אפילו אין גובהן של לוים אלא שלש אמות כמונו, הרי י"ח טפחים, וארון אינו תלוי למטה מכתפותיהן אלא ששה טפחים ושני שלישי טפח, אישתכח דגבוה עשרה ויותר", והיינו, דאי נימא שהלויים לא היו גבוהים י' אמות כמשה רבינו, לא נוכל ללמוד דין זה מן המזבח אלא ממשא הארון, כי מאחר שגובה הארון היה י' טפחים, וכשגובהם היה כסתם בני אדם ג' אמות שהן י"ח טפחים, נמצא שמכתפיהם ירד הארון כשיעור ששה טפחים ושני שלישי טפח, והסתיים למעלה מי' טפחים.

ה'שפת אמת' בחידושיו מעיר על הלישנא קמא, למה אכן למדו דין זה ממזבח ולא ממשא הארון, ולא נצטרך לחדש שהלויים היו גבוהים עשר אמות, וכותב: "יש לומר, כמו דהמוציא חי פטור משום דחי נושא את עצמו, כן בארון דהיה נושא את נושאו פטור ולאו עבודה היא", והיינו, שהרי ידוע שהארון היה נושא את נושאיו (סוטה לה, א), וכ"ש את עצמו, וא"כ לא נוכל ללמוד ממשא הארון, שאינו נחשב למלאכה לגבי מלאכת שבת, כי דינו כדין מוציא את החי שפטור, משום שהחי נושא את עצמו (להלן צד, א).

אך לפי זה צ"ע בדעת הלישנא בתרא, היאך ילפי' ממשא הארון, וכבר עמד בזה בספר 'שם משמואל' (נשא תרע"א), וז"ל: "בש"ס שבת אמר ר"א המוציא משאוי למעלה מי' טפחים חייב שכן משא בני קהת [את הארון]. וקשה שהרי הארון היה נושא את עצמו, כאמרם ז"ל 'נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן', ובדברי הימים א' (טו, כו) 'ויהי בעזור אלקים את הלוים', ופירש"י בשם רבותינו ז"ל מכאן שהארון נשא את עצמו, וברד"ק (ש"ב ו, יד) 'כלומר כיון שנשאוהו בכתפים במוטות ולא הרגישו בו כאילו אין משא בכתפיהם ידעו כי אלקים עזרם'... וא"כ הכא נמי הרי כח אחר מעורב בו, וצ"ע כעת". [יצויין, כי לפי חידושו של ה'שם משמואל' (פר' תרומה תרע"ב וע"ש תרע"ז) שגם שאר הכלים נשאו את עצמם, לא נוכל ללמוד גם ממשא המזבח, וז"ל: "דהנה ידוע שהמשכן וכליו היתה בהם הקדושה כ"כ נגלית עד כמעט שהיה בהם רוח חיים, והארון נשא את נושאיו, ולא הארון בלבד אלא אף כל הכלים היו מעין זה... ולאו דוקא במשא בני קהת לבד אלא אפי' במשא בני גרשון ובני מררי שהיה בעגלות, על כרחך לומר שהיו נושאים את עצמם, כי צא וחשוב ס' עמודים שעוביין אמה וקומתם חמש אמות, ולדברי האומר שהמזבח גבהו פי שנים מארכו היתה קומת עמודי החצר ט"ו אמה, ותשעה עמודים של עשר אמות, ומ"ח קרשים שהיה עוביין אמה ורחבן אמה וחצי וקומתם עשר אמות עם ציפוייהן ואדניהם, וכל אלה נטענו על ארבע עגלות ושמונה בקר, מה גם בדרך המדבר שכולו חול, ועל כרחך לומר שהכל היה בדרך נס שהיו סובלים את עצמם, ורוח החיים שבהם היה נושא אותם", ולפ"ז קשה גם הלימוד ממזבח].

וביישוב הענין יש להביא מדברי ה'חתם סופר' שהעיר במה שאמרו בסוגייתנו: "וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת", דלכאורה הנחה זו שייכת רק במשא רגיל וטבעי, אולם במשא שהוא בדרך נס מה שייך לומר כללים הללו, ועל כך כתב: "ויותר נראה דלא על הארון עם הלוחות קאמר, כי הוא נשא את נושאיו ולא שייך ביה 'גמירי כל טונא' וכו', ולא מיירי אלא מהארון ששברי לוחות בתוכם, וגם הוא היה ט' טפחים, אלא אפשר שלא היו עליו כפורת, אבל כרובים לא היו עליו בודאי". ולאור דבריו נוכל ליישב גם הערת השפ"א והשם משמואל, דשפיר נוכל ללמוד ממשא בני קהת - מן הארון ששברי לוחות בתוכם, שלא היה נושא את נושאיו.

עוד יש לתרץ על פי מה שמצינו ב'דעת זקנים' לבעלי התוס' (פר' תרומה כה, יא): "ראוי היה הארון להיות זהב כולו, אלא לפי שיהיה נישא בכתף ויכביד יותר מדאי, ואע"ג דאמרינן 'נושאיו נושא' - לפי שעה היה... וכן מצינו במזבח הזהב שצוה הקב"ה לעשות מעצי שטים ולחפות זהב, וכן מזבח הנחשת לפי שהיו נושאין בכתף ולא יכביד על הנושאים". ולפי זה, שהיה זה נס לפי שעה שהארון נשא את נושאיו אבל לא היה כן בתמידות (עי' סוטה שם דהוי כן כשעברו את הירדן, ועי' חידושי אגדות מהר"ל שם), ובכן שפיר נוכל ללמוד מכך למלאכת שבת, כי בדרך כלל לא היה נושא את עצמו, ואלו שנתקשו בזה סוברים שנס זה - שהארון נושא את נושאיו - היה דבר תמידי (וע"ש בדעת זקנים), ולכן שפיר נתקשו בזה.