התייחסות רצינית למחשבות אדם / רפי זברגר

שבת צ ע''ב - צא ע''א

הקדמה

לאחר שלמדנו בפרקים הקודמים שיעורים שונים בדין הוצאה מרשות לרשות, כל דבר לפי חשיבותו, באה המשנה הפותחת את הפרק העשירי ללמדנו כי החשיבות בדין הוצאה הינה סובייקטיבית ותלויה בחשיבות ביחס לאדם המוציא. 
המצניע לזרע, ולדוגמא, ולרפואה, והוציאו בשבת - חייב בכל שהוא.
אדם יכול להצניע זרע אחד כדי לזרוע אותו, או הצנעה דבר כדי לשווקו ולמכור אותו, גם אם הוא קטן מאוד, וכן הצנעת תרופה מסוימת לא משנה מה גודלה – בכל המקרים הללו, הצנעה מלמדת על החשיבות שהוא מקנה להם, ולכן חייב על הוצאתם למרות היותם פחותים מן השערים שלמדנו לעיל. 
וכל אדם - אין חייב עליו אלא כשיעורו.
למרות שאדם מסוים מחשיב דבר קטן מאוד, אם הוציאו אותו אנשים אחרים – הם מתחייבים רק ''בשיעור הרגיל'', ולא מתייחסים לחשיבות של אותו אדם. הגמרא בדף צ''א מעירה כי דין זה של המשנה חולק על כללו של רבי שמעון בן אלעזר שאמר בברייתא: "כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציא נתחייב זה במחשבתו של זה"
חזר והכניסו - אינו חייב אלא כשיעורו:
מסיימת המשנה ומלמדת אותנו כי אפילו האדם שהחשיב דבר קטן והתחייב על הוצאה בשיעור קטן זה, אם הוא עצמו התחרט לאחר שהוציאו, ומבקש להחזירו לרשות היחיד, חוזר ''הדין הרגיל'', והוא מתחייב בהחזרה מרשות הרבים לרשות היחיד רק על ''השיעור הרגיל''.  
 

הנושא

הגמרא בתחילתה מקשה על הצורך בהצנעה במשנה:
למה ליה למיתני המצניע, ליתני המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא?
אם הדין של המשנה תלוי בחשיבות אותה נותן המוציא לחפץ שהוא מוציא, הרי שהחשיבות בזמן ההוצאה היא הקובעת. מדוע אם כן, שואלת הגמרא, הצריכה המשנה לפסוק כי מדובר בהצנעה קודמת (המוכיחה על חשיבות), הרי גם אם לא הצניע והחשיב זאת רק בעת ההוצאה, אמור להתחייב בשיעור הקטן!
אמר אביי: הכא במאי עסקינן, כגון שהצניעו, ושכח למה הצניעו, והשתא קא מפיק ליה סתמא. מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו, קא משמע לן: כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.
תשובת הגמרא כי אמנם נכון - החשיבות בעת ההוצאה היא הקובעת לגבי שיעור ההוצאה, כך שאם החשיב – מתחייב בשיעור הקטן, ואם לא החשיב בעת ההוצאה – מתחייב בשיעורים הרגילים. כדי להסביר את המשנה, אביי מעמיד אותה באוקימתא מסוימת, שלפיה יש צורך בהצנעה. מדובר במקרה שאדם הצניע, ובאותו זמן החשיב את השיעורים הקטנים, אך לאחר מכן שכח את מטרתו, ואז הוציא את החפץ ''בסתם'' – ללא מתן חשיבות בעת ההוצאה. היינו יכולים לחשוב, כי הוצאה ללא חשיבות מבטלת את החשיבות הקודמת שניתנה על ידי הצנעה, באה המשנה ומחדשת כי כל עוד לא ביטל את מחשבתו במפורש, הרי מחשיבים זאת כעושה על דעת מחשבתו הראשונה, ומתחייב גם על ''השיעורים הקטנים''. 
 

מהו המסר

בהרבה מקרים בש''ס אנו פוסקים כי ''בטלה דעתו אצל כל אדם'' (וגם בדין הוצאה עצמה, כאשר אדם מחשיב רק "את כל ביתו'' אנו לא פוסקים שיהיה חייב רק אם הוציא את כל הבית, אלא יתחייב ב''שיעור הרגיל'' כיוון שבטלה דעתו אצל כל אדם) ולמרות שאדם מחשיב משהו, אנו לא מתחשבים בדעתו, והיא בטלה ביחס למחשבות רוב בני אדם. כלל זה נכון לגבי כל מלאכות שבת מלבד מלאכת הוצאה.
ננסה לומר כי חז''ל מבקשים ללמד אותנו התייחסות לרצונותיו ומחשבותיו של אדם דווקא בהוצאה שהיא ''מלאכה גרועה'' מבין כל המלאכות (כדברי התוספות בדף ב.). אם יש אדם המחשיב דבר בגודל קטן, למרות שרוב רובם של האנשים לא מחשיבים גודל כזה, אנו מתייחסים למחשבותיו של האדם, ומחייבים אותו כבר על הוצאת דבר קטן זה.
נלמד מכאן מסר גדול לשים לב למחשבותיו ורצונותיו של כל אדם, לא משנה מה גילו, מינו וכדו'. להתייחס בכבוד לכל אדם באשר הוא.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]