מהיכן מגיעות המידות הטובות? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
שבת צז ע"א
אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים - דכתיב ויאמן העם, בני מאמינים והאמין בה'. אתה אין סופך להאמין - שנאמר יען לא האמנתם בי וגו'.
איך אפשר לשמור על עצמנו שלא להתגאות כאשר אנחנו רואים שאכן יש בנו מידות טובות המייחדות אותנו מאחרים?
תשובה לדבר זה מביא תלמידו הגדול של הבעש"ט, רבי יעקב יוסף מפולנאה בספרו תולדות יעקב יוסף (פרשת יתרו), כאשר הוא מסביר את הדו-שיח בין משה רבינו והקב"ה, בשעה שהקב"ה מבקשו להוציא את בני ישראל ממצרים, כפי שמזכירה הגמרא בסוגיה זו.
כאשר משה רבינו מפקפק באמונתם של ישראל בדבר הגאולה העתידה לבוא ואומר לקב"ה "והן לא יאמינו לי", הוא לא מזלזל בהם ח"ו, אלא אומר פשוט: אני מתבונן במהותם של בני ישראל, ולא מוצא שיש בהם את עצמות הנפש והתכונות שמאפשרות אמונה.
על כך עונה לו הקב"ה ואומר כי בני ישראל הם "מאמינים בני מאמינים", והיינו, שאמת ונכון הוא שהם מצד עצמם ייתכן שאין בהם את אותן תכונות מיוחדות המאפשרות אמונה, אולם אמונה זו חזקה מהם, שכן היא ירושה להם מהאבות הקדושים. הם "בני מאמינים", ולכן גם הם "מאמינים".
את הדברים הללו מקשר רבי יעקב יוסף מפולנאה ליסוד המובא בספר חסידים, שכאשר אדם רואה בעצמו שיש בו מידה טובה, אל לו להתפאר בה ולהתגאות בגללה, משום שייתכן מאוד שזוהי מידה שאיננה קשורה לעבודה שהוא עצמו יגע ועמל עליה, אלא שהיא הגיעה אליו כירושה מאבותיו שנהגו בה. הם היו בעלי מידות, ולכן גם בו המידות קיימות.
כאשר אדם חי בתודעה כזו שהמידות הטובות שיש בו הן בדיוק כמו האמונה שיש בבני ישראל, שהיא ירושה מהאבות הקדושים, מובטח לו שלא יגבה ליבו.
