מזלו של דיבור / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

כשכתב רש"י את פירושו לתלמוד, לא היו בידיו האמצעים הויזואליים שיש כיום בכל מעבד תמלילים פשוט, לפיכך כשהוא ציטט מילים מן התלמוד ושילבם בתוך פירושו – הוא לא הדגיש אותם באות עבה. לא היה לו מקש 'בולד'. הוא פשוט סמך על אבחנתו של המעיין שישים לב מהו ציטוט ומהו פירוש, מן הסתם גם הנקודתיים בסוף כל קטע לא היו מידיו של רש"י ממש, הפירוש נכתב כטקסט רציף עם שילובים של מילות הגמרא בתוכו.

המדפיסים, החל מהדפוס הראשון נקטו באמצעים שונים כדי להקל על הקורא את ההבחנה בין דיבור לדיבור, ובין ציטוט לפירוש. לא נסקור כאן בהרחבה את השתלשלות הענינים, אך נציג כמה דוגמאות שבהם שגו המדפיסים ולא פיסקו נכונה, וכתוצאה מכך השתבשו דברי רש"י, לעתים באופן קשה מאוד.

א. בתחילת סנהדרין שונה המשנה "דיני ממונות - בשלשה, גזילות וחבלות - בשלשה, נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה - בשלשה". הגמרא שואלת על כך (ג.) "נזק היינו חבלות"! לשם מה נכפל המושג? – ומתרצת: "משום דקא בעי למיתנא חצי נזק, תני נמי נזק שלם". ושואלת שוב: "חצי נזק נמי היינו חבלות"! – ומתרצת: תנא ממונא, וקתני קנסא".

ברש"י מופיע הדיבור התמוה הבא: "חבלות ממונא הוא דאפחתיה לדמים - חצי נזק קנסא הוא, דסתם שוורים אינם נוגחים...";

על פניו נראה כי אין לרש"י שום מובן: כותרת הדיבור, ה'דיבור המתחיל' היא 'חבלות ממונא הוא דאפחתיה לדמים' – בעוד שאין מילים כאלו בגמרא, ולא עוד אלא שעל מילים אלו הוא מבאר והולך 'חצי נזק קנסא הוא', מה שאינו קשור כלל ל'דיבור המתחיל'.

הפתרון הוא לעיין בדפוס ונציה, שם רואים שהמילים 'חבלות ממונא הוא דאפחתיה לדמים'(1) היו דיבור בפני עצמו, שהכותרת שלו היתה רק המלה 'חבלות' [אלא שבדפוס ונציה עדיין לא היתה הנקודה לאחר הציטוט].

הנה צילום:

שיעור דברי רש"י הוא איפוא כך: "חבלות - ממונא הוא, דאפחתיה לדמים: חצי נזק - קנסא הוא, דסתם שוורים אינם נוגחים...".

תבנית טעות זו חוזרת על עצמה פעמים לא מעטות. הסיבה לכך היא שבדפוסים הראשונים לא היתה הנקודה שמבדילה בין כותרת הדיבור ובין הדיבור עצמו. נקודה זו נוספה החל ממהדורת מהדורת אמשטרדם (תע"ז – תע"ד) ואילך. מהדורה זו הצטיינה בחידושים שונים וזהו אחד מהם. במקרה דנן הם שכחו להציב את הנקודה לאחר המלה 'חבלות', ובשלב מאוחר יותר נתפס כל המשפט 'חבלות ממונא הוא דאפחתיה לדמים' כתחילת הדיבור, ואף הודגש באותיות עבות במהדורות כגון טלמן ואלו שאחריה.

ב. בדף יז: מְחַשֶּׁבֶת הגמרא מדוע צריכים להיות בעיר לפחות 120 תושבים, היא מגיעה למאה וארבעה עשר [שמתוכם תשעים ושנים חברי סנהדרין], ולחשבון ששה הנותרים היא מביאה ברייתא: "ותניא: כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ובית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא, ואומן, ולבלר, (וטבח), ומלמד תינוקות". אנחנו צריכים כזכור עוד ששה אנשים, ורש"י מסביר כיצד מוציאים את הששה מתוך עשרת הדברים שבברייתא, וזה לשונו [תחילת הדיבורים מודגשת כפי המצב בדפוס וילנא]: בית דין מכין וחובשין - הא חשבינן להו לעיל דאיכא סנהדרי גובין ומחלקין הוי להו חמשא משיתא דבצרי לעיל רופא ואומן ולבלר ומלמד חד גברא הוי לכל הני".

דברי רש"י נראים סתומים למדי: מה פירוש 'הא חשבינן להו לעיל דאיכא סנהדרי גובין ומחלקין'? הרי זהו תפקידה של הקופה ולא של הסנהדרין? אלא שכל הבעיה היא בכך ששלושה דיבורים התחברו יחדיו, הנה הפיסוק הנכון: "בית דין מכין וחובשין - הא חשבינן להו לעיל דאיכא סנהדרי; גובין ומחלקין - הוי להו חמשא משיתא דבצרי לעיל; רופא ואומן ולבלר ומלמד - חד גברא הוי לכל הני". [רש"י מסביר שאת 'בית דין מכין וחובשין' אין להחשיב בששה הנוספים, כי זהו בעצם הסנהדרי שכבר נכללו ב92 האנשים שהגמרא ספרה. בדיבור הבא הוא מסביר ש'גובין ומחלקין', דהיינו הקופה הנגבית בשנים ומתחלקת בשלשה – הם חמשה אנשים, ולבסוף הוא אומר שארבעת התפקידים של רופא אומן לבלר ומלמד נחשבים אחד, כי אדם אחד יכול למלא את כולם].

ג. בתחילת פרק כהן גדול (דף יח.) כתוב ברש"י כך: "כהן גדול אינו יוצא אחר המטה - דילמא אתא למינגע". המעיין במשנה יראה שאין משפט כזה, אלא רק 'מת לו מת אינו יוצא אחר המטה'. מדוע כתב רש"י את המשפט בצורה כזו שמטעה את הלומד לחשוב כאילו לכהן גדול יש איזה איסור לצאת אחר המטה [בלי קשר ללוית המת]? התשובה היא שהמילים 'כהן גדול' הן כותרת הפרק שהיתה כתובה כנראה בכתב היד שממנו העתיקו לדפוס, והיא נכללה בטעות בדיבור המתחיל 'אינו יוצא אחר המטה'. כשמביטים בדפוס ונציה (ראה צילום) מבחינים בכך היטב, [ואכן במהדורת וגשל דאגו לשים נקודה לאחר המילים 'כהן גדול']:

(1) בעוז והדר מחקו את המ"ם וכתבו לדמי', וכוונתם היתה שצ"ל 'דאפחתיה לדמיה', וסברו [או שראו כ"י כזה] שהיה כתוב לדמי', ונפתח בטעות בדפוס ונציה 'לדמים'.