מדוע אפילו בשעת מיתה צריך לעסוק בתורה?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת פג ע"ב
אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל - אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה.
מאמר זה בא להדגיש כמה גדולה צריכה להיות הדבקות של כל יהודי בלימוד התורה, כי דבריה ומצוותיה הם חיינו ואורך ימינו. הרבה הסברים הסבירו המפרשים בעניין זה: המהר"ל מפראג כתב שמפני שהתורה היא שכלית ורוחנית ולא גשמית לכן גם בשעת מיתה כאשר אדם נפרד מכל העניינים הגשמיים צריך להמשיך להיות מחובר לתורה. מרן הרב קוק זצ"ל הסביר שבניגוד למוסר הכללי הרגיל בעולם שכל מטרתו היא רק לתקן את חיי החברה שיהיו אנשים מתנהגים זה לזה בצורה טובה ולא יפגעו זה בזה, המוסר של התורה, שכולל כמובן גם את המוסר הכללי ביתר שאת ובמקוריות של קדושה – הינו מוסר ששייך גם לחיי הנצח, לכן בניגוד לענייני המוסר הרגיל, שאינם רלבנטיים בשעה שאדם הולך להיפרד מן העולם, המוסר של התורה שייך עד לרגע האחרון בחיי האדם.
בהקדמה לספר גשר החיים מספרים בניו של הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל איך אביהם התכונן בשלוות נפש אצילה למעבר מחיי העולם הזה אל חיי העולם הבא, מתוך רוגע נפשי והכנה מדוקדקת. בזמן האחרון, מתוך ייסורים קשים הוא הקדיש את כל כוחותיו ללימוד התורה וסירב לקבל זריקות נגד כאבים, כי רצה לצאת מן העולם מתוך דעה צלולה, התבוננות ומחשבה. כאשר סיפרו לו ידיעה כל שהיא מהעולם הגדול, ענה: עתה זה כבר לא מעניין אותי.
