הדרן למסכת בבא בתרא / רמי אלגרבלי
דין הערב ודיני השטרות שקדמו לו אינם נראים מתאימים למהלך המסכת. מסכת בבא בתרא עוסקת בדיני שותפים לחצר ולעיר, למכירה וקניה ולירושה.
בולטת לעין המשנה האחרונה שנבחרה לסיום המסכת באופן הצהרתי "הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות...והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את בן ננס"- ברור שדין הערב ואולי כל הפרק הובאו ממקומם (מסכת בבא מציעא באמצעה או בסופה) לצורך סיום מסכת נזיקין השלמה.
יש המתלבטים (עיין עלי תמר על הירושלמי בהקדמה לסדר נזיקין)האם סיום מסכת בבא קמא או בבא מציעא יכול להחשב כסיום מסכת, על אף שהמסקנה היא שאפשר לערוך סיום עליהם, ניתן להבין את החיבור המובהק שבין שלוש המסכתות כמסכת אחת.
מבנה מסכת נזיקין
המסכת עוסקת
בשער הראשון - בעיקר בנזקים מוחשיים ביותר (ממון המזיק ואדם המזיק).
בשער השני - מניעת נזקים ממשיים - בביאור מצוות התורה לגבי אבידה פיקדון הלוואה שכר שכר וכו'.
בשער השלישי - נזקים עדינים יותר. בשער השלישיישנו דיון בנזקים שקשה לראותם, ויש צורך בשמירה גדולה על מנת להימנע מהם. יש צורך גם בתחכום גדול על מנת לחושפם. היזק ראיה, עיסקה לא ברורה וירושה שאינה מחולקת כראוי הם דוגמאות לנזקים בלתי נראים ולעיתים בלתי מוכחים. מנגד הם היוצרים סכסוכים בין בני אדם. ("שמור אותי מאוהבי") ועל כן עיקר העבודה בשער השלשי היא עבודת המניעה, שכן בית הדין מחוייב לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". פעמים רבות קיימת תחושת הונאה לאחר קנייה או בחלוקת ירושה ועל כן שומה על חכמים לנטרל מראש כמה שיותר נזקים שכאלו.
הערב- תורם או מזיק
הערב שנבחר לסיום את המסכת הוא מחד אדם נדיב, בזכותו מתבצעת ההלוואה שכה חשובה ללווה, הוא מוכן להסתכן סיכון רב למען הלווה הזקוק לכסף מזומן בו ברגע. ניתן לתאר אותו כצדיק גדול הנמצא במעלה הגבוהה ביותר במעלות הצדקה:
עיין ברמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז:שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך. הערב מאפשר את קיומה של ההלוואה ועל כן הוא חברו של המלוה בהחזקתו ביד ישראל באופן מכובד, הוא מאפשר ללוה לעמוד על רגליו, או להקים עסק וכדומה.
ניתן לומר שבהלואה עם ערב המלוה והערב מתחלקים במצוה, המלוה נותן את כספו והערב נותן את הסיכון ואת מניעת הנזק מהמלווה. (כמובן שהסיכון משתנה על פי הלוה ועל פי סוג הערבות)
מאידך, הערב בדיבורו (או בקנין) עלול ליצור רושם מוטעה כלפי המלוה, הוא מנסה להשקיט את המלוה בכך שהוא מוכן לבוא לצידו של הלווה, בזמן ההלואה או לאחריה, הוא אינו חושב על אפשרות של תשלום, אולי אף אין באפשרותו לשלם ("אסמכתא"). הוא מייצר אווירת רצינות והדרת כבוד שהוא לרגע לא מתכוין אליה.
זהו מצבו של הערב ביחוד לאחר חיתום שטרות, הוא מגיע בזמן המצוקה הנוראה של הלווה ואומר "הנח לו ואני אתן לך", רגע לפני שהמלווה עומד למצות את הדין עם הלווה הוא מצליח להשיג הארכה.
האם יש לקלס ערב זה בשל מוכנותו להציל יהודי במצוקה, או שמא יש להתייחס אליו בחשדנות- הוא לא באמת מתכוין לשלם, אלא רק למשוך זמן. האם ערב זה הוא מזיק נסתר או אדם נדיב העוזר בעת צרה?
מחלוקת רבי ישמעאל ובן ננס
משנה בבא בתרא סוף פרק י:
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות - גובה מנכסים בני חורין. מעשה ובא לפני ר' ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. אמר לו: למה? אמר לו: הרי החונק את אחד בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו [ואני אתן לך] - פטור, שלא על אמונתו הלוהו; אלא איזה הוא ערב שהוא חייב? הלוהו ואני נותן לך - חייב, שכן על אמונתו הלוהו.
ואמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע, והרוצה שיעסוק בדיני ממונות - ישמש את שמעון בן ננס.
בן ננס משוה כל ערב לאחר חיתום שטרות למקרה של חונק חברו בשוק, ועל כן הוא סובר שיש צורך למנוע מראש את הנזק האפשרי של ערב לא רציני על ידי כך שרק קודם ההלואה ניתן לערוב. ערבות לשיטת בן ננס תוכל תמיד להיגבות בסופו של דבר מנכסים משועבדים. אם ערבות אז ברצינות: "על אמונתו הלוהו" מילת כבוד של ערב היא רק בעת ההלואה.
לעומתו רבי ישמעאל מקבל התחייבות גם לאחר חיתום שטרות. על אף שאין כאן ערב התורם להלוואה ושותף למלווה בביצוע ההלוואה. הוא אמנם לוקח רק סיכון חלקי- לא ניתן יהיה לגבות מנכסיו המשועבדים. לא ברור מה תהיה עמדתו במקרה של החונק חברו בשוק. אך הגמרא בהמשך מביאה שרבי ישמעאל יהיה עקבי גם בזה ויסבור שאף פעולת הצלה תחייב את הערב. אם אדם לוקח על עצמו להגן על לווה העומד להחנק הוא צריך לשאת בכל התוצאות.
ההיפוך
רבי ישמעאל מקלס את בן ננס, בן ננס אכן חודר לעומק דיני נזיקין, הוא משתדל למנוע נזק בלתי נראה מהמלווה. הוא מונע ערבות שאין בה גבייה מנכסים משועבדים. הוא מונע ערבות שהיא מן השפה ולחוץ. זו הבנה נכונה של מהלך שלושת הבבות. "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" הוא יהיה חסיד כבן ננס ולא יתן אשליית ערבות.
מי שילמד את דיני ממונות- יחכים ויראה את הנולד, יעסוק במניעת אשליות הגורמות בסופו של דבר לנזק. מי שישמש את בן ננס בנוסף ללימוד יהיה חסיד הזהיר אף בנזק הנגרם כתוצאה מדיבור.
ההלכה
ואכן להלכה ישנו שילוב של הדעות. בחונק- הלכה כבן ננס, ובערב לאחר חיתום שטרות כרבי ישמעאל.
הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה א פסק :המלוה את חבירו ואחר שהלוהו אמר לו אחד אני ערב, או שתבע את הלוה בדין ואמר לו אחר הנח ואני ערב, או שהיה חונק את חבירו בשוק ליתן לו ואמר לו הנח ואני ערב א אין הערב חייב כלום, ואפילו אמר אני ערב בפני ב"ד
- כבן ננס
ואילו בפרק כו הלכה א פסק:המלוה את חבירו בשטר ואחר שהעידו העדים בשטר בא ערב וערב את הלוה אע"פ שקנו מידו ונשתעבד לשלם כמו שביארנו כשיבא המלוה להפרע מנכסי הערב הזה אינו א טורף מנכסים משועבדים .
- כרבי ישמעאל.
בית מדרשם של רבי ישמעאל ובן ננס
וכאן מצאנו דוגמא מובהקת למחלוקת שהיא לשם שמים- מחלוקת בה כל צד מציג אמת בהבנת הערב והרצון למנוע נזק. כל צד מבין את חברו ואף מוכן לקלס את בר הפלוגתא שלו. זהו אופיים של התנאים חכמי ארץ ישראל שנוחים זה לזה בהלכה.
דוקא בסיום סדר נזיקין, סדר בו לומדים על רוע ולעיתים אכזריות, גלויה וסמויה, עוסקים בשקרים ומניעתם, יש צורך בשעמוש אמיתי של תלמידי חכמים המבינים את הרוע אך חיים במקום אחר לגמרי, רבי ישמעאל מקלס ומזמין את תלמידיו ללכת לבית המדרש של הרב האחר, של החולק עליו מכל וכל.
בית מדרש שכזה הוא הכנה למסכת סנהדרין- בסנהדרין צריכים לשבת אלו שלמדו את מסכת נזיקין והם כרבי ישמעאל ובן ננס- קשובים זה לזה, מסבירים זה לזה ומעריכם זה את זה. הם הערבים אמיתיים התורמים לציבור.
במקומם של אנשים שכאלו הנותנים הלוואה, המוכנים לערוב ערבות אמיתית והשופטים מתוך הקשבה נאמר:
מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט: תהלים פרק פב
וברמב"ם הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ט :
וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת כאילו תקן את כל העולם כולו וגורם לשכינה
שתשרה בישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל, ושמא יאמר הדיין מה לי ולצרה הזאת? תלמוד לומר ועמכם בדבר משפט, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
הערב והדיין יכולים היו לומר מה לי ולצרה הזאת, אך הם לא עושים זאת, על אמונתם סומכים המלווים והציבור והם הגורמים שתשרה שכינה בישראל.
