הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

כללי פסיקה: רב ושמואל - הלכה כמי

שבת עה ע"ב

והשוחטו. שוחט משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע, ושמואל אמר: משום נטילת נשמה.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף עה עמוד ב
משום צובע אין, משום נטילת נשמה לא? אימא: אף משום צובע. אמר רב: מילתא דאמרי - אימא בה מילתא, דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי. צובע במאי ניחא ליה - ניחא דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה.
 

1.
בגמרא יש מחלוקת בין רב ושמואל. רב סובר שהשוחט חייב משום נטילת נשמה וגם משום צובע ושמואל סובר שהשוחט חייב רק משום נטילת נשמה.

2.
רמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה א:

השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא א כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה חייב, החונק את החי עד שימות הרי זה תולדת שוחט, לפיכך אם העלה דג מספל של מים ב והניחו עד שמת חייב משום חונק, ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שעוד אינו יכול לחיות, הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב.

מהרמב"ם משמע שפוסק כשמואל. וקשה, הרי הכלל הוא שהלכה כרב נגד שמואל באיסורים, ומדוע הרמב"ם פסק כאן כשמואל?

3.
לחם משנה הלכות שבת פרק יא הלכה א:

[א] השוחט חייב ולא שוחט בלבד וכו' בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב וכו'. פרק כלל גדול (דף ע"ה) מחלוקת רב ושמואל רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה ופירשו שם דברי רב דכוונתו אף משום צובע.
ורבינו נראה שפסק כשמואל וכמו שמשמע מדברי ה"ה ודבר תימה הוא דהיה לו לפסוק כרב באיסורי וכמו שכתב הרב המגיד לעיל פרק עשירי גבי לול של תרנגולים

אלא דאפשר שהוא ז"ל סובר דטעמיה דרב קלישא דהוא עצמו אמר בגמרא מילתא דאמרי אימא בה מילתא וכו' ואף על פי שנתן טעם מ"מ לכאורה נראה קצת דחוק ומפני כן לא פסק כמותו:

הוא מסביר שמדברי רב עצמו בגמרא - "מילתא דאמרי אימא בה מילתא" - משמע שנימוקו של "רב" בקשר ל"צובע" נראה קלוש, ולכן הרמב"ם לא פסק כמותו.

4.
כלל ידוע שהלכה כמי ש"מסתבר טעמיה" [תלוי מתי בדיוק הוא תקף], ואולי לפי ההסבר לעיל [סעיף 3] יש כלל דומה בכוון "הפוך": כשיש כלל פסיקתי שקובע כמי הלכה במחלוקת בין שני חכמים מסויימים [בסוגייתו - רב ושמואל הלכה כרב] אזי הכלל "מתבטל" אם הדין לפיו הוא דחוק!