הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

כללי פסיקה: תנא קמא ורבי יהודה;

ביאור הביטוי: "שהיה רבי... אומר"

שבת עה ע"א

הצד צבי וכו'. תנו רבנן: הצד חלזון והפוצעו - אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר: חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר: פציעה - בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן - קסברי: אין דישה אלא לגדולי קרקע.

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה ז:

הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת ה הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל, ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. +/השגת הראב"ד/ ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שיוציא כגרוגרת. א"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין

הרמב"ם פסק כחכמים בברייתא [ראוי לשים לב שהגמרא מכנה את ה"תנא קמא" בברייתא כ"רבנן"].

2.
הגמרא מדגישה שרבא מנמק את דינם של חכמים, ולכן נראה מכך שרבא עצמו פוסק כחכמים.

3.
וראה ב"מתיבתא", הערה יח, שיש אומרים שדעת רש"י שהלכה דווקא כרבי יהודה. ומדוע באמת הלכה כרבי יהודה נגד חכמים? אולי בגלל הביטוי "שהיה רבי יהודה אומר", יתכן שביטוי זה מעיד שבעל הברייתא מעדיף את דעת רבי יהודה על פני דעת חכמים שמובאים בניסוח של "אמרו לו..."