הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
תנאים: מחלוקת תנאים ואמוראים; "דאמרי תרוייהו"; מחלוקת של רב ושמואל עם רבי יוחנן וריש לקיש
שבת סח ע"א-ע"ב
משנה. כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת. היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סח עמוד א
... רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מתניתין בתינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר לבין הנכרים. אבל הכיר ולבסוף שכח - חייב על כל שבת ושבת. תנן: השוכח עיקר שבת לאו מכלל דהויא ליה ידיעה מעיקרא? - לא, מאי כל השוכח עיקר שבת - דהיתה שכוח ממנו עיקרה של שבת. - אבל הכיר ולבסוף שכח מאי, חייב על כל שבת ושבת? אדתני היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת ליתני: הכיר ולבסוף שכח, וכל שכן הא! - מאי היודע עיקר שבת - מי שהיה יודע עיקרה של שבת ושכחה.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סח עמוד ב
אבל לא שכחה מאי - חייב על כל מלאכה ומלאכה, אדתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה - ליתני: היודע עיקר שבת, וכל שכן הא! אלא מתניתין - כשהכיר ולבסוף שכח, ודרב ושמואל נמי - כהכיר ולבסוף שכח דמי. והכי איתמר, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: אפילו תינוק שנשבה בין הנכרים, וגר שנתגייר לבין הנכרים - כהכיר ולבסוף שכח דמי, וחייב.
ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: דוקא הכיר ולבסוף שכח, אבל תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים - פטור.
מיתיבי, כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא אחת, כיצד? תינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר בין הנכרים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת. וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל עבודה זרה אחת, ומונבז פוטר.
וכך היה מונבז דן לפני רבי עקיבא: הואיל ומזיד קרוי חוטא, ושוגג קרוי חוטא, מה מזיד - שהיתה לו ידיעה, אף שוגג - שהיתה לו ידיעה. אמר לו רבי עקיבא: הריני מוסיף על דבריך, אי מה מזיד - שהיתה הידיעה בשעת מעשה, אף שוגג - שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה. - אמר לו: הן, וכל שכן שהוספת. - אמר לו: לדבריך אין זה קרוי שוגג, אלא מזיד.
קתני מיהא כיצד תינוק, בשלמא לרב ושמואל - ניחא,
אלא לרבי יוחנן ולרבי שמעון בן לקיש קשיא!
אמרי לך רבי יוחנן וריש לקיש: לא מי איכא מונבז דפטר - אנן דאמרינן כמונבז.
1.
יש מחלוקת תנאים בין מונבז לתנא קמא בברייתא. מונבז סובר שתינוק שנשבה בין הגויים ואחר כך נודע לו שהוא יהודי יהיה פטור מכל קרבן כי הוא אנוס, ואילו תנא קמא בברייתא סובר שיהיה חייב בקרבן אחד.
2.
ממהלך הסוגיה משמע שרב ושמואל סוברים כתנא קמא ורבי יוחנן וריש לקיש סוברים כמונבז [וכך הם אומרים בעצמם – ראה בהמשך]. כמו כן משמע שרבי עקיבא סובר כחכמים בברייתא ונגד מונבז.
3.
רמב"ם הלכות שגגות פרק ב הלכה ו:
כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו ועשה בשגגה ונודע לו אחר שחטא אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחלה שזה חטא הוא הרי זה חייב חטאת, כיצד תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם ועשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בהן, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה וכן כל כיוצא בזה.
4.
הרמב"ם פוסק כרב ושמואל.
5.
נתייחס לכמה נקודות עקרוניות בקשר למבנה הסוגיה ובקשר לכללי הפסיקה:
6.
כסף משנה הלכות שגגות פרק ב הלכה ו:
[ו] כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו וכו' כיצד תינוק שנשבה לבין העכו"ם וכו'. בר"פ כלל גדול (שבת דף ס"ח:) רב ושמואל דאמרי תרווייהו אפי' תינוק שנשבע בין העכו"ם וכו' כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב ור"י ור"ל דאמרי תרווייהו דוקא הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה בין העכו"ם וכו' פטור
ופסק כרב ושמואל והטעם משום דבגמרא אותבינן על ר"י ור"ל מברייתא ושני אמרי לך ר"י ור"ל לאו מי איכא מונבז דפטר אנן דאמרינן כמונבז ומשמע ליה ז"ל דאין לפרש דר"י ור"ל סברי דהלכה כמונבז אלא ודאי לא באו לומר אלא דאיכא מאן דסבר הכי אבל לענין הלכה כרבנן ס"ל.
ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פוסק כרב ושמואל.
7.
למעשה יש כאן שאלה נסתרת: הרי ההלכה צריכה להיות כרבי יוחנן וריש לקיש, שהרי הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל [גם נגד שניהם יחד]! ולכן ה"כסף משנה" מנמק שאין הלכה כרבי יוחנן וריש לקיש מפני שהגמרא הקשתה עליהם, והגמרא אמרה שרבי יוחנן וריש לקיש יסברו כמונבז, והכוונה היא, שהם רק אומרים שלפי מונבז כך יהיה הדין אבל באמת הם יסברו כחכמים לעניין הלכה. במילים אחרות: רבי יוחנן וריש לקיש רק אמרו שיש דעה שסוברת שתינוק שנשבה פטור מקרבן אבל אין זו דעתםזה הסבר קצת "מוזר" מאד, שהרי מניין לרמב"ם לומר כך?
8.
ואולי אפשר ליישב: לא הגיוני שרבי יוחנן וריש לקיש יפסקו כמונבז [דעת יחיד] נגד חכמים [דעת רבים] למרות שמצינו לפעמים שהאמוראים פוסקים כדעת יחיד במשנה/ברייתא אבל בסוגייתנו מונבז חולק גם על רבי עקיבא.
9.
המשך ה"כסף משנה":
ועי"ל [="ועוד יש לומר"] דכי אמרו ר"י ור"ל האי מימרא לא הוה שמיע להו פלוגתא דמונבז ורבנן והוו אמרי הכי מסברא וכי אותיבו עלייהו מברייתא דמונבז ורבנן דחקו עצמם לומר אנן דאמרינן כמונבז כי היכי דלא ליסלקו בתיובתא אבל לענין הלכה בתר דשמעו ברייתא דפלוגתא דמונבז ורבנן ודאי דלימרו הלכה כרבנן
ה"כסף משנה" מסביר הסבר נוסף [ונראה יותר, שהסבר זה משלים ומרחיב את ההסבר הקודם]: הוא טוען שרבי יוחנן וריש לקיש אמרו את דעתם מסברא, ואחרי שהבינו שדעתם היא כדעת מונבז ולא כדעת חכמים חזרו בהם [למרות שאין לזה זכר בגמרא!] מכיון שיש עליהם קושי מדעת חכמים.
10.
ויש להעיר: אבל מניין לרמב"ם שכך היה "בשטח"?
11.
ולכן נראה להסביר, שדבריו מבוססים על הדברים הבאים:
12.
כנראה שיש סוגיות אחרות שמהן משמע שגם רבי יוחנן וריש לקיש סוברים כדעת רב ושמואל בסוגייתנו, וכנראה חזרו בהם מדבריהם שבסוגייתנו.
13.
ה"אור שמח" בסוגייתנו אומר שעל סמך הסוגיות במסכת שבועות דף ה עמוד א, ובמסכת כריתות דף ג עמוד ב מוכח שתינוק שנשבה חייב ולא פטור מאונס, ולכן הרמב"ם פסק כרב ושמואל. ויש להדגיש, שהוא לא אומר שרבי יוחנן וריש לקיש חזרו בהם, אלא שהסוגיות שם פסקו כרב ושמואל – כנראה בגלל, שהלכה כמי ש"סוגיה כוותיה".
14.
הביטוי בגמרא הוא: "אמרי לך רבי יוחנן וריש לקיש: לא מי איכא מונבז דפטר - אנן דאמרינן כמונבז". משמע שבאמת לא רבי יוחנן וריש לקיש אמרו זאת, אלא זוהי העלאת אפשרות שמי שיסבור כך יאמר שדעתו כדעת מונבז ואין דבריו נדחים לחלוטין, אבל הם לא יהיו להלכה. בעיקר בגלל הניסוחים "אמרי לך" ו"אנן דאמרינן" [למרות שבמופע היחיד הנוסף של ביטוי זה - במסכת יבמות דף קטז עמוד ב - דווקא משמע שהביטוי "אנן דאמרינן" מלמד שהדין הוא כן למסקנת ההלכה].
15. כשהגמרא אומרת "קשיא" על אמורא [גם אם תוך כדי דיון ולא כמסקנה] יש להניח שבעקבות זה הוא חזר בו!
16.
אפשר לומר שהביטוי "דאמרי תרווייהו" מלמד שהדין שלהם נאמר מכח סברא וללא הסתמכות על מקור תנאי !!!
17.
המשך ה"כסף משנה":
ואף על גב דאמרינן התם [שבת דף סט] ורבנן שגגה במאי ר' יוסי אמר כיון ששגג בכרת וכו' ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת דמשמע דהוו ידעי פלוגתא דמונבז ורבנן י"ל דהאי בתר דשמעו ברייתא דפלוגתא דמונבז ורבנן כי אותיבו עלייהו מינה אבל מעיקרא לא הוה שמיע להו, ומזה קצת ראיה לומר דלענין דינא ס"ל דהלכה כרבנן מדאיפליגו בפירושא דמילתייהו:
הוא מביא מקור שמשמע ממנו, שרבי יוחנן וריש לקיש דנו בשיטת חכמים במחלוקתם עם מונבז. משמע מכך שהם סוברים כמותם - כחכמים [על פי הכלל "מדשקיל וטרי אליביה"].
18.
לחם משנה הלכות שגגות פרק ב הלכה ו:
[ו] כל המחוייב חטאת וכו'. בר"פ כלל גדול פלוגתא דרב ושמואל עם ר"י וריש לקיש ואף על גב דבעלמא הלכתא כר"י לגבי רב ושמואל שאני הכא דרב ושמואל אתו כרבנן ור"י ור"ל כמונבז וראוי לפסוק כרבנן. והרב בעל כ"מ ז"ל אמר דרבינו ז"ל לא פסק כר"י וריש לקיש משום דאינהו לפי האמת סברי כרבנן:
הוא סובר שבאמת רבי יוחנן וריש לקיש סוברים כמונבז, אבל מכיוון שיש לפסוק כחכמים ולא כמונבז [על פי הכלל שהלכה כרבים נגד יחיד] לכן יוצא ממילא שפוסקים כרב ושמואל נגד רבי יוחנן וריש לקיש.
18.1
הסבר: כאשר אמוראים חולקים במחלוקת תנאים [בין מסברת עצמם – "אליבא דנפשייהו" וכנראה גם כשהם חלוקים כמי לפסוק] הרי שיש להכריע לפי כללי הפסיקה שבין התנאים. ויתכן שבזה חולק לעיל ה"כסף משנה", שאם אמנם רבי יוחנן וריש לקיש היו ממש חולקים על רב ושמואל הלכה היתה צריכה להיות כמותם.
18.2
ובכלל אפשר לומר: שכל המחלוקות בסוגייתנו היא אודות הסבר משנתנו בלבד, ולא בהכרח לצורך קביעת ההלכה. וההלכה נקבעת על סמך סוגיות אחרות
