מה ניתן ללמוד משמירת הבהמה לאיזון בין הגוף לנפש?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת נב ע"א
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, לכן מותר לבהמה לצאת לרשות הרבים רק עם משא שיש בו צורך לשמירתה של הבהמה, שאז דינו כמו מלבוש או תכשיט של אדם שמותר, אבל במה שאין צורך לשמירת הבהמה אסור לה לצאת בשבת.
ב"בירור הלכה" מובא שנפסק שמה שלא מועיל לשמירת הבהמה, או אף מה שיש בו "שמירה יתירה", כלומר שמירה שאין בה צורך, כמו רצועה שקשורה לפרה, שאפשר אמנם למשוך איתה את הפרה, אך אין בזה צורך, כי הפרה אינה בורחת ונשמרת גם בלעדיה – זה נחשב משא מיותר שאסור בשבת.
אפשר לראות בזה רמז לרעיון הידוע שהמשיל המגיד מדובנא. גופו של האדם הוא החלק הבהמי שבו. התורה נתנה לנו כללים שמי שמתנהג לפיהם "שומר את הבהמה", כלומר שומר את גופו מלהימשך אחר תאוותיו. אכן, צריך לדעת את האיזון הנכון, שלא תהיה "שמירה פחותה" וגם שלא תהיה "שמירה יתירה". לא לפחות ולא להוסיף על ההלכה. מי שמקפיד על האיזון הנכון מרגיש שזהו הדבר הטבעי ביותר והמתאים לאזן בין גופו לנשמתו. כך הסביר המגיד מדובנא את הפסוק (ישעיהו מג,כב): ו"ְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל": אם עבודת ה' מיגעת אותך ומעייפת אותך זהו סימן ש"לא אותי קראת" – לא עבדת אותי, כמו אדם שהגיע למלון וכאשר המשרת חזר מתנשם ומזיע ואמר לו: שמתי את המזוודה שלך בחדר שלך – אמר לו אותו אדם: זו לא המזוודה שלי. שאל אותו המשרת: מנין אתה יודע, הרי לא ראית מה לקחתי? ענה לו: המזוודה שלי היא קלה, לפי היגיעה שלך אני רואה שכנראה לקחת משהו אחר.
