קשר יפה בין תלמיד לרבו / רפי זברגר

שבת מא ע''א 

הקדמה

למדנו בדף הקודם מספר הלכות אשר נלמדו בבית המרחץ, על ידי ''מעשי רב'', או הלכות שנאמרו על ידי רבנים בבית המרחץ כדי ''להפריש מאיסור'' (אמנם אסור לומר דברי תורה בבית המרחץ, אך כדי להפריש אנשים מאיסור מותר).
במאמר זה נוסיף ונלמד הלכות אשר נאמרו בבית המרחץ. 
 

הנושא

רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל,
תיאור מדהים של יחס תלמיד לרב, כאשר שניהם שוהים בבבל. רבי זירא החליט בהחלטה מושכלת לעלות לארץ ישראל, למרות שהכיר היטב את דעת רב יהודה רבו, אשר התנגד נמרצות לכך. לכן רבי זירא ''ברח'' מפניו של רבו, ולא רצה להיפגש איתו אפילו באקראי, כדי שלא לקבל פסק מרבו האוסר עליו לעלות לארץ, ולאחר מכן כבר לא יוכל להמרות את פי הרב, ו"ייאלץ" להישאר בבבל.
דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כ''ז, כ''ב): בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה', וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.
הגמרא מסבירה כי רב יהודה לומד את האיסור מן הפסוק המצוטט בספר ירמיהו. פסוק זה קובע כי לאחר גלות עם ישראל לבבל, יש להישאר שם עד ''יום פקודה'' של הקדוש ברוך הוא, ולא רגע אחד לפני כן. ומכיוון שעדיין לא הגיעה ''פקודה'' זו, אין לעלות לארץ, ומי שבכל אופן עולה, עובר על ''מצוות עשה'', לדעת רב יהודה.
רש''י מעיר כאן, כי רבי זירא ייחס פסוק זה לכלי המשכן בלבד, ורק ביחס עליהם נכתב האיסור להעלותם ללא ''פקודת הבורא'', אך ביחס לאנשים – אין איסור (ואולי אף יש מצווה לעלות לארץ).
אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק, אזל אשכחיה דקאי בי באני.
מצב זה של ''חוסר תקשורת פיזית'' בין התלמיד לרבו, היה קשה מאוד לרבי זירא. הוא ''הרגיש צורך עז'' לשמוע עוד דבר תורה מפי הרב, לפני יציאתו למסע הגדול לארץ ישראל. ואמנם הוא חיפש את רבו, ומצאו בבית המרחץ.
קאמר ליה לשמעיה: הביאו לי נתר, הביאו לי מסרק, פתחו פומייכו ואפיקו הבלא, ואשתו ממיא דבי באני.
שמע את רבו אומר מספר "הלכות":
1. הביאו לי נתר – ביקש משמשו שיביא לו חומר ניקוי הנקרא ''נתר''.
2. הביאו לי מסרק – וכן, ביקש ממנו שיביאו לו מסרק, לשימוש לאחר הטבילה.
3. פתחו פומייכו ואפיקו הבלא – מימרא זאת אמר לכל הנוכחים במקווה, ולכן אמרה בארמית, כדי שכולם יבינו. הציע להם לפתות את הפה כדי שההבל (אדים, כמו בסאונה) ייכנסו לגופם, ואז יצאו מהם "אדי הזיעה".
4. ואַשתו ממיא דבי באני – עוד עצה לרבים (בארמית): כדאי לשתות את מים חמים, של בית המרחץ או מים חמים אחרים.
אמר: אילמלא (לא) באתי אלא לשמוע דבר זה - דיי.
יחס נפלא של תלמיד לרבו. הוא כל כך צמא לשמוע דברי תורה והלכה מפי הרב, עד שלאחר ששמע מספר הלכות מפיו של רבו "הרגיש ממש נפלא ומלא אנרגיות'' לקראת יציאתו לדרך. עתה, מנסה הגמרא להבין את ההנחיות:
בשלמא, הביאו נתר, הביאו מסרק – קא משמע לן: דברים של חול מותר לאומרם בלשון קדש.
שתי הבקשות הראשונות מלמדים כי מותר לדבר בבית המרחץ  דברים של חול (נתר ומסרק ) אפילו בלשון הקודש.
פתחו פומייכו ואפיקו הבלא, נמי כדשמואל. דאמר שמואל: הבלא מפיק הבלא.
ההנחיה השלישית מלמדת דין כפי ששמואל לימד אותנו, שהכנסת הבל לפה, מוציאה ומפליטה הבל פנימי אחר מהגוף.
אלא אשתו מיא דבי באני, מאי מעליותא?
הגמרא לא מבינה את הרעיון העומד מאחורי ההנחיה האחרונה, ומדוע יש לשתות מי המרחץ (או כל מים חמים אחרים).
דתניא: ... רחץ בחמין ולא שתה מהן - דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים...
מצטטת הגמרא ברייתא, שאחד מן הדינים הנלמדים בה קובע כי אדם המתרחץ במים חמים (כמו במרחץ) ואינו שותה מים חמים במקביל, אינו מועיל ברחיצתו, בדיוק כמו שמסיקים תנור רק מבחוץ ולא מתוכו, פעולה לגמרי לא יעילה.   

מהו המסר

1. הוראה הניתנת בפה מלא על ידי הרב, אין להפר אותה כלל וכלל. זו הסיבה שרבי זירא ניסה שלא לפגוש את רבו, ולא לקבל הנחיה מפורשת ממנו האוסרת עליו לעלות לארץ ישראל.
2. במקביל נאמר כי מותר לחלוק על הרב, ולא לקבל את דעתו. אך כאמור, אם הרב פסק לתלמיד – אין להמרות פיו.
3. כל כך יפה לראות את הקשר הטוב והיפה בין רבי זירא התלמיד, לרבו – רב יהודה. הוא מעריך אותו מאוד, וכָּמֵהַּ לשמוע דבריו כמה שיותר. אפילו שישנה סיבה טובה המונעת להיפגש איתו, הוא יעשה הכול כדי לספוג עוד מעט מסרים מפי רבו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]