הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

ברכות יט ע"ב

בארץ ישראל היהודי הופך להיות שליח ציבור

"אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא? 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'' - כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב".

ההולך בשוק ומצא כלאים בבגדו חייב לדעת התלמוד הבבלי לפשוט את הבגד. ברגע שמדובר על לאו מהתורה אפילו שהדברים מתנגשים עם ערך חשוב מאין כמותו כמו כבוד הבריות, האדם חייב לציית באופן מוחלט לדברים - אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד הקב"ה.

אמנם בתלמוד הבבלי זה דין פשוט ללא חולק, אולם בתלמוד הירושלמי (כלאים ט/א) ישנה מחלוקת בעניין זה:

"הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסור (להשאיר עליו את בגד הכלאים) וחרנה אמר מותר (להשאיר עליו את בגד הכלאים). מאן דאמר אסור - דבר תורה מאן דאמר מותר - כההיא דאמר רבי זעירא: גדול כבוד הרבים שהוא דוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת".

דעת רבי זירא היא שאינו פושט את הבגד - 'גדול כבוד הרבים שהוא דוחה לא תעשה מן התורה בשעה אחת'. כפי הנראה, לדעת הירושלמי הלכה היא כמו הדעה הזאת של רבי זירא, שכן ישנה סוגיה מעניינת אחרת (ירושלמי ברכות ג/א) שייתכן ומאירה גם על סוגיה זאת. הסוגיה שם עוסקת במשלחת ציבורית שהיו בה גם כוהנים שבדרכה ניצב בית קברות. לדעת רבי זירא, ואין שום חולק על דבריו בסוגיה זאת, מותר לכוהנים לעבור אפילו על קברים - לאו מפורש מן התורה, כיוון שברגע שהכהנים מקיפים את הקברים ישנה כאן פגיעה בכבוד הרבים - גדול כבוד הרבים שדוחה לא תעשה מן התורה בשעה אחת.

אם בסוגיית פסיעה על קברים פוסק הירושלמי כמו רבי זירא, משום כבוד הרבים, מסתבר שהוא פוסק כמו רבי זירא גם בסוגיה של כלאים שגם היא סוגיה של כבוד הרבים. גם אם הוכחה זו אינה משכנעת לפחות ישנה כאן מחלוקת. ישנה דעה שאין לפשוט את הבגד בשוק.

מה הסברה העומדת מאחורי הדברים? ידועה שיטת המוסר של נובהרדוק לפיה יש לעשות דברים משונים כמו למשל להיכנס לבית מרקחת ולבקש מסמרים, ובכך אדם שוחק לגמרי את העצמיות שלו, ומתבטל לגמרי כלפי הקב"ה. בגלות, המרכז היה עבודת השם הפרטית - האדם מול בוראו. אם זה הציר המרכזי ניתן להבין את שיטת נובהרדוק, וניתן גם להבין את המציאות שאדם פושט את בגדו בשוק.

אך בארץ ישראל - מדריכה תורתה של ארץ ישראל - יש להסתכל גם על האדם הפרטי כשליח ציבור. אין מדובר כאן רק על ציר האדם והקב"ה, ציר בו ניתן לדרוש התבטלות מוחלטת, אלא יש כאן גם מבט נוסף. אם האדם הוא בחינת שליח ציבור, הרי שמציאות בה הוא פושט את בגדיו בשוק אינה רק התבטלות עצמית, אלא יש בה גם פגיעה בכבוד הציבור. התלמוד הירושלמי מחנך את האדם להסתכל על עצמו כשליח ציבור.

אישוש לרעיון זו הוא בעצם הגדרת פשיטת הבגד ככבוד הרבים, לכאורה הרי מדובר בכבוד הבריות ולא בכבוד הרבים, אלא על כורחך כבוד הבריות נובע מהיות האדם שליח של רבים - שליח ציבור.