מחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי / הרב אברהם סתיו
ברכות לה ע"ב
בתחילת הפרק השישי (לה ע"ב) מובאת מחלוקת חשובה בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי בעניין היחס שבין לימוד התורה ובין הנהגת דרך ארץ:
"תנו רבנן: 'ואספת דגנך' - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?".
רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי מציגים שני קטבים בשאלת היחס בין לימוד התורה לחיי המעשה. רבי ישמעאל טוען שיש לנהוג "מנהג דרך ארץ", ומשום כך הציווי "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" איננו כפשוטו; ואילו רבי שמעון טוען שחשיבות לימוד התורה צריכה לדחוק את חיי הפרנסה. עם זאת, שתי השיטות קשות להבנה וליישום בצורתן הקיצונית. מסתבר שגם רבי ישמעאל יסכים שלימוד התורה מהווה מרכיב חשוב ומשמעותי שדוחה עיסוקים אחרים, ומאידך קשה לשער שרבי שמעון לא מכיר כלל בצורך לעבוד ולהתפרנס. ואכן, בסוגיה המקבילה במסכת מנחות (צט ע"ב) מבואר שגם רבי ישמעאל מפרש את הציווי "והגית בו יומם ולילה" כפשוטו, ומאידך גם רבי שמעון מודה שאפשר מעיקר הדין לצאת ידי חובת תלמוד תורה בלימוד קצר אחד בבוקר ואחד בערב.
כיצד אם כן יש לאזן בין הקטבים הללו? נדמה שאפשר ללמוד גישות שונות בשאלה זו משלושת המימרות האמוראיות החותמות את הסוגיה:
א. "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן".
ניתן לדייק מדבריו של אביי שהבעיה היא דווקא כאשר "הרבה" עושים כרבי שמעון בר יוחאי. דרכו של רבי שמעון בר יוחאי היא דרך למעטים יחידי סגולה, אשר ראוי שישקיעו את כל זמנם ומרצם בלימוד התורה, ולא דרך להמון העם שעיקר עניינם הוא בחיי המעשה. גישה זו מפותחת מאד בדברי האור שמח (הל' תלמוד תורה א, ב) וערוך השולחן (אורח חיים קנו, ב), המתארים את מצוות תלמוד תורה ככזו שהיקפה משתנה בין אדם לאדם.
ב. "אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא".
מדברי רבא נראה שההיתר לעסוק בצרכי הפרנסה הוא רק כאמצעי לכך שהאדם יוכל להתקיים ולהמשיך ללמוד ללא הפרעה. גישה זו אומצה על ידי שולחן ערוך הרב (הל' תלמוד תורה ג, ו-ז), ולפיה כל אדם צריך לבחון מהו המינימום ההכרחי עבורו לקיום, ומעבר לכך עליו ללמוד תורה יומם ולילה.
ג. "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן".
נראה שזוהי שיטה שלישית שלא מחלקת בין אדם לאדם או בין עיסוק הכרחי ועיסוק שאינו הכרחי. המוקד הוא ביחס הנפשי אל הלימוד: מהו ה"'קבע" בחיים שלך? התורה או המלאכה. וכך נאמר גם במסקנת הסוגיה במנחות (שם): "תנא דבי ר' ישמעאל: דברי תורה לא יהו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן".
כלומר, מצוות תלמוד תורה היא מצווה תמידית שמוטלת על האדם וצריכה להוות את מרכז חייו. ועם זאת, אין היא מונעת מן האדם לעסוק גם במלאכה ואף בפנאי ו"מנהג דרך ארץ".
