סקר
איזו "בבא" הכי קשה?






 

סיום למסכת בבא בתרא / עדיאל חסין 


העברת נחלה מבן רע לבן טוב

האם מותר להעביר ירושה מבן רע לבן טוב?


במשנה ב"ב (ח, ה) נאמר: 'הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגין [בו] כשורה זכור לטוב'.(1) ובגמרא, שמואל אמר לר' יהודה: 'שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא, ואפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא'.(1) וכך נפסק ברמב"ם.

"כל הנותן נכסיו לאחרים והניח את היורשין, אף על פי שאין היורשין נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצואה שמעבירין בה את הירושה מן היורש, אפלו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו שהוא חכם ונוהג כשורה".(2)


יראה, שיש כאן שני שלבים בבניין ההלכה. ראשית אסור (לכתחילה) להעביר את הנכסים מהבנים לאחרים. שנית, אפילו בתוך הבנים אין להפלות, וגם לא מבן רע לבן טוב.

הטעמים לאי הפקעת ירושה: א. רשע יכין וצדיק ילבש, שמא יצא נכד צדיק והירושה תגיע לו ובצדק.(3) ב. שלא לגרום סכסוך בין הבנים, כמו אצל יוסף וכתונת הפסים.(4) ג. האדם מצווה על סדר נחלות וזו גזירת הכתוב.(5)

לכאורה הדברים פשוטים וברורים, אלא שאם נתבונן בפוסקים האחרונים נראה שאין הדברים פשוטים כל כך.

נתחיל דווקא בגישה הפשוטה והשמרנית (אח"כ נעבור לגישה החדשנית). הרב חיים דוד הלוי, נשאל בעניין, 'האמנם אסור להפקיע ירושה מן הבנים ומדוע'(6). מדובר היה באב שלא רצה להוריש לאחד מבניו שסטה מדרך התורה ונשא לו 'אשה חופשיה'. האב רצה לתת את חלקו של הבן הסורר לשאר בניו ונאמר לו ע"י יודעי ספר שהדבר אסור. הרחד"ה ענה לו, שהלכה זו פסוקה וברורה ללא כל חולק וציטט את לשון הרמב"ם הנ"ל. והביא גם דוגמה מהגמרא: ' ת"ר: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש' (בבא-בתרא קלג, ב). אחר כך, הרחד"ה דן בגרסאות הרמב"ם. הוא הסביר שאין להעביר את הירושה מבן לא דתי לדתי ואפילו מבן שאינו נוהג בו (בו=באבא, אפילו שהוא דתי) כשורה, כל שכן שאין להעביר מבן שאינו נוהג כשורה כלפי שמיא. לעומתו הרב יוסף קאפח סובר שרק אם אינו נוהג באבא כשורה אין להפקיע ממנו את הירושה שהרי יתכן שהוא דמיון בלתי מוצדק של האב. לעומת זה אם הבן לא נוהג כשורה לגמרי מבחינה יהודית כללית, יש להפקיע ולמצוה רבה תיחשב. אבל אם אינו נוהג באב כשורה, יש שתי דרגות, מן היורשים שאין נוהגים בו כשורה לאחרים אין רוח חכמים נוחה הימנו. ובתוך היורשים עצמם מאחד לשני מדת חסידות בלבד.(7)

יש מפרשים את המשנה רק אם לא שייר כלל ליורשים אבל אם שייר (ד' זוזים לפחות) נסתלקה תרעומת חכמים. וכן פסק הרב משה פיינשטיין:

אבל מכיון שחזינן מדברי התשב"ץ דאם משאיר לירושה ליכא איסור נראה שיש לסמוך עליו כשהשאיר ליורשין דבר חשוב ומסתבר לע"ד שיניח להיורשין חומש שזהו דבר חשוב ודאי לכל מוריש כפי שהוא, וד' חומשין האחרין יתן מהם שליש למוסדות התורה ושני שלישים לקרובים בני תורה.(8)


הרב עובדיה יוסף מצרף את כל האפשרויות כדי לאפשר להעביר:

שיש בנ"ד ספק ספיקא, שמא אין איסור משום אעבורי אחסנתא אלא כשכותב כל נכסיו לאחרים ולא השאיר שום דבר ליורשיו, אבל במשאיר ארבעה זוזי ליורש לית לן בה, … ואת"ל שיש להחמיר גם בזה, וכמ"ש החת"ס … שמא במחלל שבת בפרהסיא אף הם יודו דליכא משום אעבורי אחסנתא, ואת"ל שגם בזה יש להחמיר, … שבהעברת נחלה לבנו חכם שתורתו אומנותו שפיר דמי, … ואת"ל דלא שאני לן בין חכם לאיניש דעלמא, שמא בכותב לבן בין הבנים לא שייך איסור עבורי אחסנתא,… ושמא עכ"פ אם ריבה לאחד ומיעט לאחר לית לן בה, וכמ"ש הכנה"ג וסיעתו. ... סוף דבר הכל נשמע שמעיקר הדין אין כל חשש איסור בהעברת הנחלה מהבן שהוא מחלל שבת בפרהסיא ועובר על איסורי תורה, לטובת הבן החכם שתורתו אומנותו.(9)



סיכומו של דבר, ראינו כאן דינמיקה הלכתית. מאיסור ברור ועד להיתר ש'אין כל חשש' בהעברת הירושה. סיכום זה מוביל אותנו ל'עניין הסיום'.

'בעניין הסיום'

כאשר אנו מסיימים מסכת בכלל, ומסכת בבא בתרא בפרט, צריך לדעת בעצם שאנו מתחילים. אנו רק מתחילים ללמוד, שהרי התלמוד נותן לנו את המושגים הבסיסיים ועקרונות החשיבה בלבד. עיקר הלימוד הוא 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא'.(10) לימוד זה כולל מלבד את הראשונים על הש"ס גם את האחרונים. לימוד כזה מאפשר לפוסק להתאים את ההלכה למציאות של ימינו. (אדם שלומד רק תלמוד יתקשה לעשות זאת ,כי המנגנונים ההלכתיים שמאפשרים זאת מתגלים בעיקר בספרות השו"ת). כך כתב הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב, ז, נד עמ' רלה-רלו):

'גדר "הלכה" הוא משורש הלך, והוראתו דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף, היינו דבר המקובל בישראל והולך מסיני ועד עתה, או שישראל מתהלכים בו, היינו הדרך המקובלת שילכו בה ישראל, ...', אמנם המושג "הלכה" קבל משמעויות שונות ומגוונות ברבות הימים, אך ההגדרה הנ"ל היא הראשונית והמקורית, 'דבר שהולך ובא מסיני ועד עתה'. אך מקום אתנו לשאול, כיון שברור ביותר, שכל חוק או תקנה אינם יכולים להחזיק מעמד זמן רב מפאת השינוי בתנאי החיים, וחוק שהיה טוב לשעתו, אינו מתאים אחרי דור או יותר, וטעון תיקון או שינוי וכדומה, כיצד תוה"ק [=תורתנו הקדושה] נתנה לנו חוקים ומשפטים צדיקים וישרים, מלפני אלפי שנים ואנו ממשיכים לנהוג לפיהם עד היום, ואף נמשיך עד סוף כל הדורות. כיצד קרה שאותם חוקים היו טובים לשעתם וטובים עד עצם היום הזה. אמנם ודאי שהקב"ה נותן-התורה, הוא צופה ומביט עד סוף הדורות, ונתן לנו תורה שתתאים עד סוף כל הדורות, אבל ודאי שחובתנו להבין 'כיצד'. ומכאן, שדבר זה היה אפשרי רק משום שניתנה הרשות לחכמי ישראל לדורותיהם לחדש חידושי הלכה עפ"י שינויי הזמנים והמקרים, ורק בזכות נתאפשר קיומה של תורת בישראל, ויכולים היו 'ללכת' בדרך התורה והמצוה'.


כלומר הרב מלמדנו, שנצחיות התורה היא דווקא בחידושה ולא בשימורה בלבד. התורה איננה כמימצא ארכיאולוגי בו אנו מנסים להבין את העבר בלבד ולשמר את העבר בלבד. התורה היא דבר דינמי שמשתנה מדור לדור לפעמים יותר ולפעמים פחות. כך, ורק כך, היא שומרת על נצחיותה, בניגוד גמור לדעה הרווחת ש'חדש אסור מן התורה'. לו התורה הייתה נשמרת בלבד, היא מזמן הייתה מאבדת את הרלוונטיות שלה לימינו. לכן, אנו מברכים בברכות התורה 'נותן התורה' (ולא נתן לנו בעבר בלבד), בכל דור ודור היא ניתנת מחדש. אמנם יש להדגיש שהשינויים אינם נעשים על ידי 'בר בי רב דחד יומא' אלא על יד גדולי הרבנים שבדור בלבד.

כפי שראינו בדוגמה שבה פתחתנו, הדינמיקה הנ"ל באה לידי ביטוי ביתר שאת בדיני המשפט בכלל ובדיני הירושה בפרט.(11) והיא היא המבטאת את תורתנו כ'תורת חיים'.

 


 

(1) ראו גם ב"ב (קלג, ב), בדפוסים וגם בכתב יד קאופמן ובכתב יד פארמה המילה 'בו' חסרה, ברם בנוסחת הרי"ף והרמב"ם המילה בו מופיעה. וכן בפסק השולחן ערוך, חושן ומשפט רפ"ב, א. כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות שלא להעיד בצואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה.
(2) משנה תורה, הלכ' נחלות פ"ו הלכה יא (בכתי"ת [יב] וראה שם דברי הרב יוסף קאפח וכדלקמן).
(3) על פי איוב, כז, יז. יכין וצדיק ילבש.
(4) ראו ערוך השלחן, חושן ומשפט נחלות, רפב, א. ' אע"פ שיכול אדם ליתן נכסיו במתנה למי שירצה כמ"ש בסי' הקודם מ"מ אין לעשות כן וכך שנו חכמים [ב"ב קל"ג ב] הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו ועוד אמר אחד מן החכמים לתלמידו לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא ופירושו שלא יהיה לו יד בזה באיש שירצה לעשות כן ומי שעושה כן עליו נאמר ותהי עונותם על עצמותם [ירושלמי ב"ב פ"ח הל' ו'] ואפילו הבן הולך בדרך לא ישרה אין להאב ליטול חלקו ממנו ואולי יצא ממנו זרע טוב ואמרו חז"ל אל ישנה אדם בן בין הבנים וכתונת פסים יוכיח שקנאו בו אחיו'.
(5) וכך כתב הלבוש: 'כיון שהקפידה התורה כל כך בסדר הנחלות לקרוב קרוב קודם, אמרו חז"ל שלא יעביר שום אדם נחלתו לאחרים במקום שיש לו יורשים, וכל הנותן נכסיו לאחרים והניח יורשים אעפ"י שמה שעשה עשוי וזכה המקבל המתנה, מ"מ אין רוח חכמים נוחה מן הנותן שהעביר את הנחלה, אפילו אם אין היורשין נוהגין כשורה דלא ידע מאי זרעא נפיק מיניה, לפיכך מדת חסידות הוא שלא יעיד שום אדם ולא יהיה שום אדם חשוב בצוואה זו כשמעבירין הירושה מהיורש, אפילו ממי שאין נוהג כשורה למי שהוא חכם ונוהג כשורה' (חושן משפט סימן רפב).
(6) שו"ת עשה לך רב, א, סד עמ' קצז-רא.
(7) ספר משפטים (ו, יב, הערה יד עמ' ריב): 'הנוסחה בדברי רבנו "שאין היורשים נוהגים בו כשורה". וכן נוסחת רבנו במשנה בבא בתרא פ"ח הל' ה, הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה זכור לטוב, ע"כ. ושם פס"ר דאין הלכה כרשב"ג. ומשמע שמחלוקת ת"ק ורשב"ג היא בבנים הנוהגים כשורה באופן כללי. ורק באב אינם נוהגים כשורה אם באמת ואם כפי שנדמה לאב, ולפעמים הוא דמיון של אב בלתי מוצדק. אבל אם לא היו נוהגים כשורה לגמרי כלומר מבחינה יהודית כללית למצוה רבה תיחשב. וכך נראה לי דעת רס"ג, ראה מאמרי בסיני ניסן-אייר תשל"ה, הע' 13. ונראה לי כי רבנו מחלק את ההעברה לשתי דרגות, מן היורשים שאין נוהגין בו כשורה לאחרים אין רוח חכמים הימנו. ובתוך היורשים עצמם מאחד לשני מידת חסידות בלבד, אע"פ שרבנו כתב כן על העדים, אין סברא לומר שהפעולה עצמה אסורה. והמסייע לה ומקיימה רק אינו חסיד. ועיין שד"ח עמ' 662[?] והלאה'. עכ"ל. [גם במהדורת שבתי-פרנקל כתבו שרוב הנוסחאות כן גורסות את המילה 'בו', (לכן כנראה המילה לא הובאה בסוגריים במהדורתם)].
(8) שו"ת אגרות משה, חו"מ, ב, סימן מט-נ, תשמ"ה, עמ' רסב-רסג. [וצ"ע כמה נחשב דבר חשוב בימינו בהשוואה לד' זוזים דאז, האם כסכום מוחלט 1000 דולר או כחומש יחסי].
(9) שו"ת יבי"א ח, חלק חושן ומשפט, סימנים ט,י. (אבל גם הוא ממליץ לא לדחות אותו לגמרי וכך אולי יש תקוה שיחזור למוטב).
(10) ראו בהרחבה מאמרו של הרב יצחק פייגלין, 'אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא', מכרמי שומרון –ספר היובל (תש"ס), 98-79
(11) כמו בסוגיא הנ"ל היא קיימת גם בסוגיית 'ירושת הבת' לאור השינויים הכלכליים חברתיים (עליה הרחבנו במקום אחר).


תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר