|
סיום למסכת בבא בתרא / עדיאל חסיןהעברת נחלה מבן רע לבן טוב
האם מותר להעביר ירושה מבן רע לבן טוב?במשנה ב"ב (ח, ה) נאמר: 'הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגין [בו] כשורה זכור לטוב'.(1) ובגמרא, שמואל אמר לר' יהודה: 'שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא, ואפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא'.(1) וכך נפסק ברמב"ם. "כל הנותן נכסיו לאחרים והניח את היורשין, אף על פי שאין היורשין נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצואה שמעבירין בה את הירושה מן היורש, אפלו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו שהוא חכם ונוהג כשורה".(2)יראה, שיש כאן שני שלבים בבניין ההלכה. ראשית אסור (לכתחילה) להעביר את הנכסים מהבנים לאחרים. שנית, אפילו בתוך הבנים אין להפלות, וגם לא מבן רע לבן טוב. הטעמים לאי הפקעת ירושה: א. רשע יכין וצדיק ילבש, שמא יצא נכד צדיק והירושה תגיע לו ובצדק.(3) ב. שלא לגרום סכסוך בין הבנים, כמו אצל יוסף וכתונת הפסים.(4) ג. האדם מצווה על סדר נחלות וזו גזירת הכתוב.(5) לכאורה הדברים פשוטים וברורים, אלא שאם נתבונן בפוסקים האחרונים נראה שאין הדברים פשוטים כל כך. נתחיל דווקא בגישה הפשוטה והשמרנית (אח"כ נעבור לגישה החדשנית). הרב חיים דוד הלוי, נשאל בעניין, 'האמנם אסור להפקיע ירושה מן הבנים ומדוע'(6). מדובר היה באב שלא רצה להוריש לאחד מבניו שסטה מדרך התורה ונשא לו 'אשה חופשיה'. האב רצה לתת את חלקו של הבן הסורר לשאר בניו ונאמר לו ע"י יודעי ספר שהדבר אסור. הרחד"ה ענה לו, שהלכה זו פסוקה וברורה ללא כל חולק וציטט את לשון הרמב"ם הנ"ל. והביא גם דוגמה מהגמרא: ' ת"ר: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש' (בבא-בתרא קלג, ב). אחר כך, הרחד"ה דן בגרסאות הרמב"ם. הוא הסביר שאין להעביר את הירושה מבן לא דתי לדתי ואפילו מבן שאינו נוהג בו (בו=באבא, אפילו שהוא דתי) כשורה, כל שכן שאין להעביר מבן שאינו נוהג כשורה כלפי שמיא. לעומתו הרב יוסף קאפח סובר שרק אם אינו נוהג באבא כשורה אין להפקיע ממנו את הירושה שהרי יתכן שהוא דמיון בלתי מוצדק של האב. לעומת זה אם הבן לא נוהג כשורה לגמרי מבחינה יהודית כללית, יש להפקיע ולמצוה רבה תיחשב. אבל אם אינו נוהג באב כשורה, יש שתי דרגות, מן היורשים שאין נוהגים בו כשורה לאחרים אין רוח חכמים נוחה הימנו. ובתוך היורשים עצמם מאחד לשני מדת חסידות בלבד.(7) יש מפרשים את המשנה רק אם לא שייר כלל ליורשים אבל אם שייר (ד' זוזים לפחות) נסתלקה תרעומת חכמים. וכן פסק הרב משה פיינשטיין: אבל מכיון שחזינן מדברי התשב"ץ דאם משאיר לירושה ליכא איסור נראה שיש לסמוך עליו כשהשאיר ליורשין דבר חשוב ומסתבר לע"ד שיניח להיורשין חומש שזהו דבר חשוב ודאי לכל מוריש כפי שהוא, וד' חומשין האחרין יתן מהם שליש למוסדות התורה ושני שלישים לקרובים בני תורה.(8)הרב עובדיה יוסף מצרף את כל האפשרויות כדי לאפשר להעביר: שיש בנ"ד ספק ספיקא, שמא אין איסור משום אעבורי אחסנתא אלא כשכותב כל נכסיו לאחרים ולא השאיר שום דבר ליורשיו, אבל במשאיר ארבעה זוזי ליורש לית לן בה, … ואת"ל שיש להחמיר גם בזה, וכמ"ש החת"ס … שמא במחלל שבת בפרהסיא אף הם יודו דליכא משום אעבורי אחסנתא, ואת"ל שגם בזה יש להחמיר, … שבהעברת נחלה לבנו חכם שתורתו אומנותו שפיר דמי, … ואת"ל דלא שאני לן בין חכם לאיניש דעלמא, שמא בכותב לבן בין הבנים לא שייך איסור עבורי אחסנתא,… ושמא עכ"פ אם ריבה לאחד ומיעט לאחר לית לן בה, וכמ"ש הכנה"ג וסיעתו. ... סוף דבר הכל נשמע שמעיקר הדין אין כל חשש איסור בהעברת הנחלה מהבן שהוא מחלל שבת בפרהסיא ועובר על איסורי תורה, לטובת הבן החכם שתורתו אומנותו.(9)סיכומו של דבר, ראינו כאן דינמיקה הלכתית. מאיסור ברור ועד להיתר ש'אין כל חשש' בהעברת הירושה. סיכום זה מוביל אותנו ל'עניין הסיום'. 'בעניין הסיום'
כאשר אנו מסיימים מסכת בכלל, ומסכת בבא בתרא בפרט, צריך לדעת בעצם שאנו מתחילים. אנו רק מתחילים ללמוד, שהרי התלמוד נותן לנו את המושגים הבסיסיים ועקרונות החשיבה בלבד. עיקר הלימוד הוא 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא'.(10) לימוד זה כולל מלבד את הראשונים על הש"ס גם את האחרונים. לימוד כזה מאפשר לפוסק להתאים את ההלכה למציאות של ימינו. (אדם שלומד רק תלמוד יתקשה לעשות זאת ,כי המנגנונים ההלכתיים שמאפשרים זאת מתגלים בעיקר בספרות השו"ת). כך כתב הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב, ז, נד עמ' רלה-רלו): 'גדר "הלכה" הוא משורש הלך, והוראתו דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף, היינו דבר המקובל בישראל והולך מסיני ועד עתה, או שישראל מתהלכים בו, היינו הדרך המקובלת שילכו בה ישראל, ...', אמנם המושג "הלכה" קבל משמעויות שונות ומגוונות ברבות הימים, אך ההגדרה הנ"ל היא הראשונית והמקורית, 'דבר שהולך ובא מסיני ועד עתה'. אך מקום אתנו לשאול, כיון שברור ביותר, שכל חוק או תקנה אינם יכולים להחזיק מעמד זמן רב מפאת השינוי בתנאי החיים, וחוק שהיה טוב לשעתו, אינו מתאים אחרי דור או יותר, וטעון תיקון או שינוי וכדומה, כיצד תוה"ק [=תורתנו הקדושה] נתנה לנו חוקים ומשפטים צדיקים וישרים, מלפני אלפי שנים ואנו ממשיכים לנהוג לפיהם עד היום, ואף נמשיך עד סוף כל הדורות. כיצד קרה שאותם חוקים היו טובים לשעתם וטובים עד עצם היום הזה. אמנם ודאי שהקב"ה נותן-התורה, הוא צופה ומביט עד סוף הדורות, ונתן לנו תורה שתתאים עד סוף כל הדורות, אבל ודאי שחובתנו להבין 'כיצד'. ומכאן, שדבר זה היה אפשרי רק משום שניתנה הרשות לחכמי ישראל לדורותיהם לחדש חידושי הלכה עפ"י שינויי הזמנים והמקרים, ורק בזכות נתאפשר קיומה של תורת בישראל, ויכולים היו 'ללכת' בדרך התורה והמצוה'.
(1) ראו גם ב"ב (קלג, ב), בדפוסים וגם בכתב יד קאופמן ובכתב יד פארמה המילה 'בו' חסרה, ברם בנוסחת הרי"ף והרמב"ם המילה בו מופיעה. וכן בפסק השולחן ערוך, חושן ומשפט רפ"ב, א. כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות שלא להעיד בצואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה. |