סקר
כמה פעמים אתה נכנס לאפליקציית פורטל הדף היומי?
כמעט בכל יום!
2-3 בשבוע
2-3 בחודש
יש לי מכשיר כשר


 

סיום למסכת בבא בתרא / הרב ברוך וינטרוב 


[א]

"אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס"


אך הגמרא אומרת, כי למרות שבחים אלו שהורעפו על בן ננס מצד רבי ישמעאל, מכל מקום לא פסק רבי ישמעאל כמותו. אף הלכה לא נקבעה כבן ננס.

בכלל, אמירתו של רבי ישמעאל כי הרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את בן ננס נראית תמוהה. שמו של בן ננס כמעט ואינו נזכר בסדר המרכזי העוסק בדיני ממונות, הוא סדר נזיקין. אף במקומות בהם הוא נזכר, כגון במשנה השלישית שבפרק השביעי שבמסכתנו, אין הלכה כמותו. מדוע אם כן ממליץ רבי ישמעאל על שימושו של בן ננס כדרך לעסוק בדיני ממונות, כאשר אין הלכה כמותו ואף הוא אינו סובר כמוהו?

 

[ב]

מסכתנו מסיימת בקביעה:

"ערב דבית דין לא בעי קנין, דבההיא הנאה דמהימן ליה - גמר ומשעבד ליה"

כלומר, ההנאה הנגרמת לערב מכך שבית הדין סומך עליו, מאפשרת ויתור על מעשה הקניין. זאת בניגוד לערב שאינו ערב בית דין, שם ההנאה מכך שסתם אדם סומך עליו אינה מספיקה, ויש צורך במעשה קניין.

קביעה זו עומדת בסתירה, לכאורה, לגמרא אותה למדנו רק לפני מספר ימים:

"אמר אמימר: ערב דמשתעבד - מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי, לרבי יוסי דאמר: אסמכתא קניא - ערב משתעבד, לר' יהודה דאמר: אסמכתא לא קניא - ערב לא משתעבד. אמר ליה רב אשי לאמימר: הא מעשים בכל יום, דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד! אלא אמר רב אשי: בההוא הנאה דקא מהימן ליה - גמר ומשתעבד נפשיה.” (קעג:)


כלומר, אף על פי שאסמכתא אינה מועילה, מכל מקום יכול אדם לשעבד את עצמו כערב, כיוון שההנאה הנגרמת לו מכך שהמלוה סומך עליו מהווה תגמול מספיק על מנת שהשעבוד לחוב לא יחשב כאסמכתא.
וקשה, שהרי בסוף המסכת אנו רואים כי ההנאה מכך שהמלוה סומך על הערב אינה מספיקה, ויש צורך בהסתמכות של בית הדין.

 

[ג]

התירוץ לסתירה מדומה זו הוא פשוט. ישנו הבדל גדול בין ההנאה הנצרכת על מנת להוציא את התחייבות הערב מגדר אסמכתא, לבין ההנאה הנדרשת על מנת שניתן יהיה לוותר על מעשה הקניין.

ההנאה הנצרכת על מנת להוציא את התחייבות הערב מגדר אסמכתא היא הנאה המשפיעה על רצונו של הערב בקיום העסקה וההתחייבות. אסמכתא היא התחייבות עתידית על מקרה אשר המתחייב אינו מעוניין בהקרותו. העובדה כי המלוה סומך עליו, ורצונו של הערב כי הסתמכות זו תמשיך, גורמת לו לקחת ברצינות את התחייבותו, ולהחליט בדעתו כי אם אכן יקרה המקרה והלוה לא ישלם, ישלם הוא במקומו.

ההנאה הנדרשת על מנת לותר על מעשה הקניין, לעומת זאת, אינה הנאה הקשורה לעצם חלותו של החיוב ולרצינותו של המתחייב. היא הנאה אשר מטרתה היא הענקת 'שוה כסף' לערב, כך שניתן יהיה לומר כי אכן נעשה פה מעשה קניין. בהקשר זה, העובדה כי המלוה סומך על הערב אינה שות כסף בשוק. אך העובדה כי בית דין שם בו את מבטחו, היא כבר עובדה אשר תשפר את המוניטין שלו, ואינה שוה פחות ממסע פרסום אינטנסיבי.

נמצאנו למדים, כי הסתמכותו של המלוה על הערב, היא שמקיימת את עצם מושג הערבות. הסתמכותו של בית הדין, לעומת זאת, היא הדרך לממש מושג זה בפועל ובמעשה – היא מעשה הקניין והיצירה.

 

[ד]

מסכת בבא בתרא, אותה אנו מסיימים כעת, מצטיינת במיעוט הפסוקים שבה. כמעט ואיננו מוצאים דינים הנלמדים ישירות מן התורה, ובהחלט ניתן להגיד כי הלכותיה הן 'כחוטין התלויין בשערה'. דרך אחרת לנסח זאת היא דרכו של רבי ישמעאל - “שהן כמעיין הנובע". המקור בתורה הוא אחד, אך ממנו נובעים עוד ועוד מים. אך העיסוק במי המעיין, ניתובם וסידורם טומן בחובו סכנה: שיכחת המקור.

רבי ישמעאל מקלס את בן ננס, אף על פי שאינו פוסק כמותו. בן ננס מוחה: "שלא על אמונתו הלוהו!”
על דינו של רבי ישמעאל, הסובר שמערב היוצא לאחר חיתום שטרות ניתן לגבות נכסים בני חורין אך לא משועבדים, ניתן היה להשיג משתי זוויות. ניתן היה לטעון טענה טכנית, כי אין כאן מעשה קניין המועיל על מנת להתחייב. אך טענתו של בן ננס היא מזווית שונה; הוא תוקף את עצם קיומה של התחייבות הערב. אם ההלואה היתה קודם לערבות, הרי לא על אמונתו של הערב הלווהו המלווה ללוה, ואם כן חזרה התחייבותו של הערב ונעשתה לאסמכתא!

על כך אומר רבי ישמעאל: הרוצה לעסוק בדיני ממונות, המעיין הנובע, אך להשאר אחוז במקור החכמה – יידבק בבן ננס. בן ננס אינו טובע בים הפרטים המעשיים, וטענותיו מופנות כלפי עיקרי הדינים. רבי ישמעאל אינו אומר שיש ללמוד את הלכותיו של בן ננס. עליהן הוא חולק. אך את בן ננס יש לשמש, ללמוד מאופן הלימוד שלו. על כן, אין זה משנה אם אין הלכה כמותו.

ואכן, במקומות נוספים מצינו את בן ננס מוחה, כאשר נראה לו שהמציאות מובילה את הדין כנגד מטרתו היסודית:

"אמר לו תן לבני סאתים חטין תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו באין לידי שבועת שוא ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה" (משנה שבועות ז,ה)


[ה]

אנו עוברים מלימוד מסכת בבא בתרא ללימוד מסכת סנהדרין. באופן כללי ניתן לומר, לפחות לגבי חלקה הראשון של מסכת סנהדרין, כי אנו עוברים מלימוד דיני המקרים, ללימוד דיני הדיון. לכאורה, מדובר בנושא משני בחשיבותו – השאלה מה ידונו נראית לנו כחשובה יותר מהשאלה כמה דיינים ידונו.

אך אין זה בהכרח נכון. מן הכללים הראשונים אותם יש לדעת בבואנו ללמוד מסכת סנהדרין הוא הכלל, שהתורה דורשת מאתנו למסור את דיננו דווקא בפני בית דין של יהודים. זאת, אף אם בית הדין של הגויים דן גם הוא על פי דיני תורה, והתוצאה תהיה זהה. החיוב לדון בפני בית דין של יהודים אינו רק בשל התוצאה, שהיא דין צדק, אלא גם בשל עצם ההזדקקות לתורת ה'. ניתן אולי לומר, שבמקרה זה הדיון במסגרת ההלכתית חשוב יותר מן התוצאה הפרטית.

זהו הלקח אותו ניתן ללמוד מדברי רבי ישמעאל. רבי ישמעאל ממליץ על שימושו של בן ננס, אף אם באותו זמן ניתן היה ללמוד כמה הלכות נוספות מאותו המעיין הנובע של דיני ממונות. אך לשימושו של בן ננס יש תועלת גדולה – היא מאפשרת את ראיית העיקר גם במקום הנראה כעמוס בפרטים של הלכות. העיקר הוא הקו המחבר שבין פרטי ההלכות לבין מקורן, רצון ה'. הדיינים היושבים ודנים בדיני התורה, אשר על אופן פעולתם נלמד במסכת סנהדרין, הם שמייצגים את אותו קישור עליון, וה' ניצב בעדת א-ל, בקרב אלהים ישפט.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר