אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"הבא לידון בשטר ובחזקה"
לשאלת בעלות על מקום בעזרת הנשים
מאז ומקדם נהגו בתפוצות ישראל לקיים בהידור רב את דברי הגמרא (ברכות ו, ב) כל הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו, וכך היו רוכשים מקום בבית הכנסת. ואף הנשים היו נוהגות כך ורוכשות גם הן - או בעליהן בשבילן - מקום בעזרת הנשים של בית הכנסת. בקהילות האשכנזיות הקדומות היתה לאותה רכישה משמעות כבדת משקל, כיון שאותו מקום היה הופך כאחד מנכסי הנדל"ן של בעליו שהיה אף רשאי למוכרו, להשכירו או ליתנו במתנה למי שחפץ. באותו מנהג נאה של רכישת מקום בעזרת הנשים, נהגה גם מרת רחל שהתגוררה בעיר בודה שבהונגריה לפני כארבע מאות שנים (באותן שנים היה שמה של העיר 'אויבן', ולאחר מכן בעת איחודה עם הערים הסמוכות לה בודא-ישן ופעסט, הפכו שלושתן לעיר הבירה של הונגריה – בודפשט). שנים ארוכות החזיקה מרת רחל במקומה שבעזרת הנשים של בית הכנסת בעיר, עד לימים התרגשה מלחמה גדולה על העיר בין ההונגרים לטורקים שאבו לכובשה, ורחל ירדה מנכסיה ונטרדה בהבאת לחם ומים לפי עולליה ולא יכלה לבוא לבית הכנסת. במשך הזמן הזה לא נותר מקומה שבעזרת הנשים פנוי, ואישה אחרת בשם לאה התיישבה בו. לשאלת המתפללות האחרות מפני מתיישבת היא על מקומה של רחל, השיבה לאה כי בדעתה לקנותו מרחל. עם הזמן התגברה המלחמה יותר ויותר והקהילה היהודית שלא היה ביכולתה לפרנס את בניה ובפרט את העניים שבהם, שילחתם לכל תפוצות הגולה עד יעבור זעם וכך גם רחל ובני ביתה נשלחו למדינה אחרת למשך שנים רבות. במשך אותן שנים נפטרה לאה, ואת מקומה בבית הכנסת הורישה לדינה בתה, שישבה עליו במשך כמה שנים. ובינתיים התייצב המצב המדיני, ורחל שבה לביתה ואף לעזרת הנשים, אך הנה על מקומה יושבת אשה אחרת הלא היא דינה. פנתה אליה רחל באומרה שמקום זה שייך לה, ומה לה לדינה לשבת בו. ותען דינה, הן אמת שמקום זה היה שייך לך בעבר, אך אמי לאה קנאתו ממך, והורישתו לי ואף יש באמתחתי שטר על מכירה זו. אמנם כשחיפשה דינה את השטר לא מצאתו. ורחל השיבה שמעולם לא ידעה לא מכך שלאה התיישבה על מקומה ובודאי שלא מכרתו.
רבני העיר שדנו בדבר שלחו את עיקרי הנידון אל רבה של סלוניקי שביוון (שבימים ההם היתה מרכז תורני מובהק וממנה האירה תורה לכל תפוצות הגולה) – הגאון רבי חיים שבתי מחבר שו"ת "תורת חיים" ושו"ת "מהרח"ש".
דעת כולם היתה שהצדק עם רחל מפני כמה טעמים, ואחת הראיות הובאה מסוגייתנו. לפנינו הביאו ברייתא בה נחלקו רבן שמעון בן גמליאל ובנו רבי בדינו של הבא לידון בשטר ובחזקה. ובגמרא פירשו מחלוקתם בכמה אופנים ואחד מהם שמדובר במחזיק בשדה וטוען כמה טענות לזכותו, הן שמחזיק שטר על המכירה והן שיושב בה שני חזקה. שלרבי לא די בכך שמביא עדים על שנות החזקה אלא כיון שטען שיש בידו שטר – עליו להביאו. ואילו לרבן שמעון בן גמליאל די שיביא את עדי החזקה.
בשולחן ערוך (חושן משפט קמ, ד-ה) נפסק שהטוען כן עליו לקיים את שטרו, ורק אם אי אפשר כגון שהלכו העדים החתומים עליו למדינת הים, מסתמכים על עדי החזקה. אבל אם טען שאבד השטר או שנמצא השטר מזויף, התבטלה אף חזקתו.
והנה לפנינו, טענה דינה שתי טענות, האחת טענת חזקה – שיושבת על מקום זה שלוש שנים ויותר, והשניה טענת שטר – שישנו באמתחתה. אך לאחר מכן לא מצאה את השטר, ואם כן סברו איפוא דייני 'בודה', כי הרי דינה כמפורש בשולחן ערוך שכיון שאבד השטר אף חזקתה נתבטלה.
אך מהרח"ש השיב להם שמסתפק בראיה זו, כי יתכן שדוקא במי שבא וטוען שתי טענות מחמת עצמו, האחת שיש לו שטר עכשיו, וגם שהחזיק שני חזקה –באומרו שכיון שכבר חלפו שני חזקה ולא בא בעל השדה למחות, הרי לא נזהר בשטרו ואבד. ובזה אומרים, שכל שאומר שיש לו שטר בעין ולמעשה אינו מוציאו, שוב אינו נאמן במה שטוען שעברו עליו כבר שני חזקה ולא נזהר בשטרו שהרי רואים ששיקר במה שאמר תחילה שהיה לו שטר ולבסוף לא הוציאו. אבל במי שבא מחמת ירושת אביו שדר בשדה והוא ישב אחר כך עוד שני חזקה – כיון שאת טענת החזקה לא הוא שטוען (שהרי אין לו לדעת בעסקי אביו), אלא בית הדין הם שמהפכים בזכותו וטוענים כנגד המערער שלא מיחה בפני אביו של הלוקח. וכיון שכן אף שנמצא שקרן במה שאמר שיש לו שטר ולבסוף לא הוציאו, מכל מקום לא מתקלקלת בזה טענת החזקה שלא הוא שטוען אותה.
אמנם להלכה ולמעשה העמידו את המקום בחזקתה של רחל, כיון שחזקתן של לאה ושל דינה אחריה היו בשנים של מלחמה. והדין בחזקה הנעשית בשעת חירום שאינה נחשבת חזקה כיון שהבעלים לא מחה בפני המחזיק משום שלא שמע כלל שיושב בנכסיו מחמת המלחמה.
