גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תש"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קסד עמוד ב

"לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו" (א) 

תני רב דימי אחוה דרב ספרא, לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.

מימרא ידועה זו מובאת במכילתין (קסד ע"ב) כלפי הא דאיתא בגמ': "ההוא [שטר] מקושר דאתא לקמיה דרבי, ואמר רבי, אין זמן בזה. א"ל ר' שמעון ב"ר לרבי, שמא בין קשריו מובלע, פלייה וחזייה, הדר חזא ביה רבי בבישות, א"ל לאו אנא כתבתיה ר' יהודה חייטא כתביה, א"ל כלך מלשון הרע הזה. זימנין הוה יתיב קמיה (-רבי שמעון בנו של רבי לפני אביו) וקא פסיק סידרא בספר תהלים, אמר רבי כמה מיושר כתב זה, אמר ליה, לאו אנא כתבתיה, יהודה חייטא כתביה, א"ל כלך מלשון הרע הזה". ומקשי' בגמרא: "בשלמא התם (כלומר, הסיפור הראשון, שהיה חשש שהשטר אין בו זמן) איכא לשון הרע (-שלא נכתב כדין), אלא הכא (כשהרבה בשבחו אודות יופי הכתב של ספר התהלים) מאי לשון הרע איכא", ועל כך הביאו את המאמר הנזכר (ומובא גם במס' ערכין טז. יעו"ש).

איסור ריבוי בשבחו של אדם נכלל בכלל אבק לשון הרע, שעליו אמרו ז"ל במכילתין (שם): "אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע, לשון הרע סלקא דעתך, אלא, אבק לשון הרע. אמר רב יהודה אמר רב, רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע, בלשון הרע סלקא דעתך, אלא אבק לשון הרע", וכמו שביאר הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ד): "וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו, ועל זה הענין אמר שלמה (משלי כז, יד) 'מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו', שמתוך טובתו בא לידי רעתו".

ונבאר בזה פרטי האיסור, דהנה רש"י במס' ערכין (ד"ה בא) כתב בביאור דין זה: "בא לידי רעתו, שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי, הוא עצמו אומר חוץ ממדה רעה זו שבו, או אחרים שומעין שזה משבחו, ואומרים הלא מדת כך וכך בידו", וכדבריו מפורש יוצא מדברי שאר ראשונים, כמו הרי"ף (מס' שבת פ"ב יד.), הרשב"ם והמאירי כאן, וכן הסמ"ק (סי' קכד). ונכון להביא מה שכתב בספר יראים (סי' קצא) שמיישב על פי יסוד זה סתירה שמצינו בענין, וז"ל: "תולדות לשון הרע... בבבא בתרא 'אמר רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בגנותו של חברו שמתוך שמרבה בשבחו בא לידי גנותו', פירוש, אל ירבה לספר, כי מתוך שירבה לספר בא לומר זה הגנות שלו, אבל סיפור טובה בלא ריבוי מותר, כדתנן (אבות ג, ח) 'חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי - הוא היה מונה שבחן'", וכן יישב המהרש"א סתירה זו על פי האמור.

והעירו בזה המג"א וכן המהרש"א בחידושי אגדות, הלא בסוגייתנו לא שיבח רב שמעון את יהודה חייטא יותר מדאי, כי אם שכתבו היה נאה, ולאור האמור, מדוע אמר רבי: "כלך מלשון הרע הזה", הלא בשבח מיעט אין כאן אפילו אבק לשה"ר, ונשארו בקושיא על דברי רש"י.

אכן, מצינו כמה תירוצים בזה, בספר 'מעשה רוקח' על הרמב"ם כתב, שאכן רבי שמעון ברבי ריבה בשבחו יותר מדאי, 'מדהאריך בתואר השבח לומר 'לא אנא כתבתיה יהודה חייטא כתביה', דזה מורה שהוא דבר גדול, שאפילו אני איני כותב כל כך מיושר כמוהו'.

בספר 'סדר למשנה' על הרמב"ם להג"ר זאב וואלף בוסקוביץ זצ"ל (בנו של בעל המחה"ש) כתב: "דכשם דאסור להרבות בשבחו בהרבה מיני שבח, כגון שהוא משבחו שהוא חכם וסופר מהיר ויפה תואר וכדומה, כך נמי אסור לו לספר בשבח חבירו אפילו בשבח אחד - אם מפליג בשבח ההוא, דכשם דאם מרבה במיני שבחים - לבסוף אומר הוא או אחרים השומעים חוץ ממדה גרועה זו שיש בו... כך נמי הוא הדרך של בני אדם, אף כשאומר רק שבח אחד רק שמפליג בשבח ההוא, לבסוף אומר הוא או אחרים השומעים: אך מדה גרועה זו יש בו. והנה הכא בהך עובדא... אמר רבי 'כמה מיושר הוא כתב זה', ולא אמר סתם 'מיושר הוא כתב זה', אלא, שרבי בא להפליג השבח - שהוא מיושר ביותר הכתב ההוא [והוא לא הזכיר שם אדם, וליכא חשש הנ"ל], לפיכך דייק ואמר 'כמה מיושר כתב זה', להורות הפלגת יושר הכתב ההוא, ולזה כשאמר רבי שמעון ברבי שיהודה חייטא כתבו, שפיר א"ל רבי 'כלך מלשון הרע הזה'... שהרי אתה מזכיר שמו של הכותב, ואני הפלגתי שבח הכתיבה, א"כ בהזכרת שמו יש חשש ש'מתוך שבחו יבא לידי גנותו, כי השבח בריבוי מיני שבחים והשבח המופלג בשבח אחד שקולים הם".

וכתב הגאון הרחיד"א בספרו 'ראש דוד' (פר' כי תבא), בהקדם מה שהרבה לתמוה, מדוע הביאו בגמרא שני המעשיות אודות רבי שמעון ברבי יחד, ויתר מכן - מן הראוי היה להביא רק את הסיפור שממנו למדים שגם בסיפור שבח הזולת יש חשש לשה"ר, בגלל החידוש הגדול שבו, שהגם שכוונת רבי שמעון היתה "שלא להחזיק לעצמו טובת זולתו, ובכל זאת א"ל רבי כלך מלשון הרע, ומדמייתי תלמודא להני תרתי... מוכח דאי לאו עובדא קמא לא הוה אמר רבי בעובדא בתרא שהוא לשה"ר, אך מכח דבעובדא קמא רבי שמעון ברבי נראה כמספר גנותו של ר' יהודה חייטא, דלא שפיר עבד דהבליע הזמן במקושר, גם עתה בהך עובדא ברתא להיות בענין כתיבה לא יבצר לבא לידי גנות ר' יהודה חייטא, דהכא שכל את ידיו... ואילו מקושר שכתבו לא עשאו כהוגן - וזמנו מוכיח. ולהכי מייתי תלמודא הני תרי עובדי, דבתרא לחוד לא סגי, דאילו לא קדם עובדא דמקושר לא שייך הכא בבתרא שמץ לשה"ר כלל...", והיינו, כי אילולא הביא רק הסיפור מיופי הכתב של ספר תהלים לא היה בזה אבק לשה"ר כלל, מאחר שלא היה בזה ריבוי בשבח יותר מדאי, "מכל מקום כיון שקדם ענין המקושר - 'בא לידי גנותו' קרינן ביה, כי השומעים יעלה על לבם גנותו, שהכא נתחכם לישר הכתב, ושם קלקל במקושר...".

לחלק ב